גם לנו יש הרפתקאות והחיים שלנו משנים גוונים והפעם הבאנו לכם סיפור מהחיים

כשהיה קשה לטפל, לדאוג ,להביא,להגיש, כשהמצפון גבר או לא גבר על ההיגיון, היא חשבה, אם אשאר לבד אעשה דברים מטורפים. ספונטניים. מקומות רחוקים. לא תיתן דין וחשבון. אף אחד כבר לא נותר כואב מאחור. כל כך חשוך מתחת לאבן הקרה. קיץ חורף ועוד קיץ וחורף. היא לא נסעה למקומות נכחדים, למסעות מוטרפים, לא גילתה ארצות חדשות.  לא פרצה גבולות. אין לאן לפרוץ. רוב הזמן היא שותקת. שעות וימים שתיקה רועמת. לא נפגשת, לא יוזמת לא מדברת. ברים אפלים, רחובות ריקים, אנשים זרים.על הבר יושב גבר זר מרוחק. Brown-Eyed Girl שר ואן מוריסון, הברמן הבלונדיני ממלא כוסות בירה יש לו עיניים מחייכות, הוא סתם נחמד לכולם. קולות, קולות, מוריסון שר את ‘ריקוד הירח’ ,עוד רגע היא תרקוד על הבר.  ‘היי, אפשר וודקה עם קרח’? היא לוחשת לברמן. הכוס מחליקה לשולחן, הגבר  נשען לעברה, מסתכל לא מסתכל, לא שייך, יש לו עיניים ירוקות. הכחול שלה נדבק לירוק שלו. היה לו קול של שקט  ‘את אוהבת את מוריסון’.  על שולחן הבר ספון העץ, כפות ידיים מעודנות, סיגריות קנט, מצית חד פעמי מגפיים שחורים. ‘אני דווקא אוהב נינה סימון’, אמר. בשקט שלו יש גלים גבוהים, רגע לפני שהם נשברים. הברמן מחייך, עוד כוסית?  מה כבר רע בעוד וודקה עם קוביות קרח שמקררות את הפה? המוסיקה  חודרת את  האזניים, היא לא ממש זוכרת איפה רקדה אותה. הייתה מוסיקה של רעש.

https://www.youtube.com/watch?v=9AsvlJSU6qE

על הבר בשמלה שחורה, ידיה מכוסות בכפפות מתחרה שחורה. הידיים של האיש במגפיים השחורים חיפשו את הערק. ‘כשאני עם עצמי הכל נעול מבחוץ’ אמר.  שתתה את הערק שהוא שתה. לא הזמינה מנת דניס אפוי בתנור. היא לא זכרה על מה הם דיברו. עוד כוס של ערק עם הרבה קרח. ‘רוצה לעשן בחוץ’? שאל. עם הכוס והסיגריה התיישבו בשולחן פינתי. העיניים שלו הבריקו. לא היה דיבור אינטימי. ‘את גרושה’? שאל, ‘אלמנה’  היא אמרה. טייטל שהיא לא מורגלת בו.  הסיגריה נגמרה גם הערק. בחוץ היה מהביל וחם. חזרו אל הבר, אל תוך אפלולית מעט חשוכה מעט מוארת. ככה נראית שעת בין הערביים על הבר. הערק עלה לראש. הדניס האפוי בצלחת לא התחבר לערק. מבעד לחלונות השקופים רצתה את המאפרה ואת השולחן הפינתי. בריחה אל מקום לא נודע, למילים משפטים חסרי משמעות. העיניים שלו ליטפו חמדו אותה. ‘יש לך עיניים יפות’ אמר. ‘לאן תקחי אותי, לאופרה, לקונצרט’? סיגריה אחרונה. ‘בוא נלך לתוך הלילה, אחר כך תבוא השמש הגדולה’. פתחה את הדלת. ידיו כיסו את גופה. ‘כל מה שרציתי היה להכניס את ידי אל תוך סבך שערך המתולתל’,  אמר, ‘רציתי את העיניים הכחולות שלך קרוב אלי. תביאי נשיקה’. ‘תחבק אותי חזק’ רצתה להעלם בתוכו. הבגדים נזרקו, הסדין השחור עטף אותם. ערק וקרח מילאו את הכוסות. שעות.  שעות. המילים,המשפטים הפכו לצלילים דופקים נדחסים חודרים בפאתוס אל תוך אוזניה. עברו ימים של דממה טורדנית.

‘לא נשרפת על התחת שלי? שבת שלום’. סימסה. עברו ימים. ‘את בבית’? סימס. הזרועות שעוטפות, הקולות שנלחשים באוזן, הסדינים שעוטפים,הכוסות שנמזגות. נפרצו הגבולות שהיו לה כחדשים. נטרפה, מה עבר עליה ? להכניס גבר זר אל ביתה הספון בשקט אליו התרגלה. מטורפת אמרה לעצמה. איפה את? הידיים נדבקות מושכות מטלטלות נדחפת לקיר. וויסקי וערק בערבוביה של קוביות קרח. 

‘אל תטלפני אלי. אל תסמסי לי הודעות. אני לא יכול בלעדייך’, סימס בטלפון. רצתה את הידיים, אלה שמושכות, אלה שנדחפות, אלה שמלטפות, הידיים שעוטפות. את המשפטים שנדחפים לאוזניים. את קולות השתיקה. הכחול שלה נדבק לירוק שלו.