אביה: אנחנו לא נוהגים לכתוב פתיח משעשע בהספד, את יודעת. שירלי: זה לא הספד, זאת ביקורת מסעדה. אביה: הא, אוף, תפסת אותי על חם, יש לי וידוי, אני לא קוראת את הטקסטים שלך וחשבתי שכתבת על אוסקר דה להרנטה. שירלי: למה את לא קוראת? אביה: את כותבת מושלם, אז אני רק מכניסה אימג’ים, גם מאוד נוגע ללב. שירלי: לא באמת? אביה: לא. שירלי: אז? אביה: כי את תמיד כותבת הספד על איזה דינר.
שירלי. אני מתחילה לא לחבב צמחונים. אביה: גם אני.
כשהבנתי שחיי סובבים סביב אוכל, כבר היה מאוחר מדי. זוהי עובדה שמנת חלקי היא ציפייה ליום המחר רק לשם הסעודה בערב. כשמשלימים עם זה, הדבר הכי טוב לעשות זה להפוך למבקר מסעדות. כמה נוח.
הפעם, לקחתי את אמא שלי למסעדת ‘מלגו ומלבר’.
בארמית, השם אומר מבפנים ומבחוץ, ובאמת המסעדה מורכבת מחלק פנימי קטן, בו ניתן לראות את המטבח הפתוח ואת הפס ולהתענג על ציור עבודות האמנות שנקראות שם מנות. בחוץ יש אזור ישיבה על מרפסת המשקיפה על נוף השדרה ועל הבימה, וגם על שולחנות נוספים הממוקמים במעין חצר פנימית. אנחנו, כמובן, בחרנו בנוף המטבח.
למנות ראשונות הזמנו קרפצ’יו דג ים (מוסר) ולבבות חסה שנבחרו בקפידה (ראינו בעצמנו) משוחים ברוטב קיסר, עם בצל סגול, צנונית, דפי פילו מושחמים וגרידת ברוקולי ומנה שנקראת ‘פְרִיקֵסֶלֶק’ – סשימי דג מוסר על חיטה מעושנת (פריקי), קציפת סלק, קרם לימון וענני לַבנֶה. אני רוצה לחזור למוטיב הציור כדי להמחיש עד כמה המנות הללו היו יפהפיות- אם היה לי מקום על קיר בחדר שלי, צילום המנות היה תלוי שם. בנוסף, המורכבות של המנות לא עמדה בדרכן להיות טעימות להפליא. התחושה הייתה כשל תזמורת ענקית- מלוח, מתוק, פריך, חמוץ, רענן, עשיר. הכל מורגש אבל מתאחד עד כדי הרמוניה.
למנות ביניים הזמנו מולים טריים ברוטב מיסו עם בשר סרטנים וראשי קלאמרי, כוסברה וצ’ילי חריף, ומעל קצף מיסו. מנה מופלאה, בה הסועד כמו צולל למעמקי אוקיינוס ומוצא את אוצרות המולים כשגלי המיסו
נשברים מעל ראשו. מנה נוספת הייתה קלמארי סגול על רוטב עגבניות שחור מדיו, בצל חרוך ותערובת שעועית שחורה ולבנה עם עגבניות תחתיו. הקלמארי היה טרי, מתקתק ובושל באופן מדויק, ובתוספת הטעם
האדמתי של השעועית והחמיצות של העגבניות זו הייתה המנה האהובה של הערב.
לסיום, לקחנו מנת ספיישל מוסר ים בקראסט של קינואה (מפתיע, קראנצ’י וטעים), עם ניוקי ביתי, אספרגוס וברוקוליני ברוטב עגבניות צהובות. המנה הייתה טובה ולא שגרתית, אם כי הניוקי היה מבושל מעט יתר על המידה. מה שהיה נעים במיוחד לאחר ארוחת המלכים הזו הוא שיצאנו קלילות למרות כמות לא מבוטלת של אוכל. אפשר גם, כמו שכנינו לשולחן, לאכול רק משהו קטן ולשבת על בקבוק יין. בכל אופן, החלטנו ֿ
ללכת למחרת לים.
מלגו ומלבר/רוטשילד 142/תל אביב.
