אקדים ואומר ששי דאודי ואנוכי חברים משחר נעורינו, איננו ילדים אשר רודפים אחר כוכב אייטיז ברחובות לונדון, שי אפילו מוגדר, על ידי מכריו, כמבוגר אחראי. הנסיעה לקונצרנט הייתה תכנון של חודשים מראש ולא גחמה רגעית, אבל כמו כל תוכנית טובה כל מה שעשוי היה להשתבש אכן השתבש.
ועכשיו לסיפור, לאחר שהצלחנו למצוא את הדירה שנשכרה מבעוד מועד דרך – airbnb לקינו בהלם פלוס דיזינטריה. היה זה כאילו המטוס התרסק וביצע נחיתת אונס באיזור התחנה המרכזית פינת לוינסקי. הגענו לחדר שיש בו ספה נפתחת וכיסא בודד, כל כך קטן היה החדר שאם היית מוריד רגליים מהספה מצאת את עצמך במסדרון. הגבר הכה משונה שהיה אחראי לקבל את פנינו, עשה לנו סיור בחורבה והסביר לנו שאסור לגעת בברז של המקלחת כדי שחלילה לא נישרף, והגדיל ועשה כשביקש שנשוב מאוחר יותר כדי שיספיק לנקות פה ושם ולהחליף מצעים. יצאנו חסרי מילים וככה, אחרי אלף שעות נסיעה, גררנו את עצמנו לבית קפה הכי קרוב ונמנמנו שם בהסכמה. ברור היה לנו שלדיזסטר הזה אנחנו לא חוזרים. התחלנו לחפש בית מלון, ארגז גדול, ספסל אפילו. דפקנו על כל דלת ברחוב עד בסוף מצאנו חדר עלוב באכסניה, שנראה כמו זולה בבנגקוק, עם שירותים ומקלחת במסדרון, שכשאתה פותח את הדלת לצאת מהם אתה מתגלגל משם בגרם מדרגות ישירות לברקפסט בכניסה, שגם מוגשת ונעשת על ידי פקידת הקבלה.
אבל אחרי מה שעברנו המשמעות של מיטה וארוחת בוקר מרגשת אותנו גם אם אנחנו נופלים אליה. אין הרבה אפשרויות – ביצים עם נקניקיות ושעועית. הריבה נגמרה, הקפה ובכן, זה לא משהו לכתוב עליו הביתה. אבל החלטנו לעשות דליט על אתמול, כי העם היהודי סבל מספיק, אז אחרי שעשינו ריפרש במסדרון, התנהלנו לסרוגין בחדר מפאט חוסר מקום, לבשנו משהו מודרני ויצאנו להופעה של status quo שגם אליה הזמנו כרטיסים מבעוד מועד, וכמו זו של ניק קייב, גם היא התקיימה ב – royal albert hall.
כתמיד, לא הייתי מוכנה בזמן, וכל העניין של הקרוסינג בין הדוש לחדר, למזוודה – הרי ארון או מדף אין לנו כאן, לקח הרבה זמן. שי לחץ ׳נו, נאחר, לא נספיק להגיע, יש לנו נסיעה ארוכה׳. אני אמרתי שאף פעם לא מתחילים בזמן ובכלל אנחנו הולכים לשמוע שיר אחד ובטח הוא יהיה בסוף, כי אחרי הכל רק להיט אחד יש להם. ׳לא, זה לא כמו בארץ, פה מדייקים׳ הוא נזף בי. הגענו לאולם, מצאנו שכל הקהל היה בגיל העמידה ועם זאת מאוד נרגש. לא הכרנו אף אחד מהשירים וכל המרכז הגריאטרי ניגן בגיטרות וירטואליות וזרק לסואים דמיוניים לאוויר, למדנו כמה מובים שלא חשבנו שקיימים. זה נמשך נצח אבל צריך לחכות לשיר, גם אם מדובר במוות קליני.
סוף סוף, אחרי שעתיים של מוזיקת קנטרי הם יצאו וחזרו להדרן. התרגשנו, הדלקנו את המצלמות אבל הכל היה לשוואֿ, In The Army Now נשאר על רצפת האולם. לא יכול להיות.
חזרנו מאוכזבים לחדר, חיבקנו כרית והדחקנו גם את היום הזה. הבוקר קמנו במצב רוח לחוויה מתקנת, הלכנו למוזאון האופנה לבקר בתערוכה של אלכסנדר מקווין, התור היה כל כך ארוך אז המשכנו לדנג׳ן לונדון, שזה מוזיאון היסטורי לכל מה שרע. נכנסנו לסיור קבוצתי והיינו כלואים שעה בתוך סיפורי האימה של העיר, מסוויני טוד ועד לג׳ק המרטש. כן, אנחנו ילדותיים ומחפשים הרפתקאות אפלות לכאורה, אבל למרות כל המאמץ והסיור האקטיבי, לא הצליחו להפחיד אותנו. מה גם שנוכחות הישראלים בקבוצה הייתה מוגזמת. נתנחם בשופינג?
הלכנו אחרי הזכרונות לקמדן טאון. פייר, היה הכי ניינטיז, קצת כמו להסתובב ביום שישי בשינקין. הכל הצליח לצאת מההקשר. איזה אסון. הסתובבנו שעות, נפגשנו עם סיזר, מקעקע שמגיע לכנס הקעקועים ששי מארגן בארץ. בעצם עשינו הכל רק כדי לא לחזור לחדר. אבל כל יום מגיע לסופו ותמיד יהיה לנו את מחר שיכול להיות גרוע יותר ואכן כך היה.
