על העיבוד הקולנועי למסע המכונן של הביטניקים
תמיד חיבבתי את דור הביט על הנבואות, התובנות, ה’אין גבולות’ וכמובן על יצירות המופת הספרותיות שלהם. בין היתר ‘ארוחה עירומה’ ו’ג’נקי’ של בורוז ו’יללה’ ו’קדיש’ של גינסברג. ׳בדרכים׳ הוא אודיסיאה אוטביאוגרפית של קרואק ואחד מהספרים המרכזיים של התנועה הספרותית פורצת הדרך. הוא מהווה מסמך היסטורי ביחס לזמן בו נכתב, והיה אפשר לפספס בקלות את הנגיעה באותה רוח ייחודית. מצד שני יש בו אלמנטים מובהקים שכלל לא קשורים לזמן או למקום, כספר מסע שמדבר על היציאה ממקום קבוע לעבר נדודים חסרי מטרה שמובילים להרפתקאות.
סוגת סיפורי המסע נוגעת למעשה כל בסוג של נארטיב, החל מאגדות-עם דרך קורפוסים דתיים שונים וכלה כמובן ברוב תוצרי הספרות וקולנוע. הרי אם תחשבו על כך, כל סיפור כמעט מכיל את היציאה של הגיבור מביתו לעבר הגשמת משימה או ביצוע מטלה. ההבדל כאן כאמור, הוא התפקיד המרכזי של רוח ההרפתקנות. באופן מתפיע, למרות שהיה אפשר לפספס בקלות, העיבוד לסרט מוצלח לא פחות מהספר אך אקדים ואומר שלמי שלא מכיר את החבורה, להלן בורוז, גינסבורג, קרואק וכו׳, הסרט עשוי להראות מעט מיושן או כמו שאמר האקס האהוב עלי ׳בסדר, אבל כולם עשו סמים, כל תל אביבי עשה את הטיול הזה, את המסע הזה׳.
ניסיתי לדמיין את העיר מלאה בפליטי מסעות אינטלקטואלים רוויי כימיכלים זולים, לא הצלחתי. אולי זה הצילום המופלא של הסרט, הלוקיישנים, פסקול הג’אז המושלם או תאי המוח המתים וליקויי הראיה שלי שהפכו את ‘בדרכים’ ליצירת מופת. שנים רבות דובר על אפשרויות לעבד את ספר הפולחן ליצירה קולנועית אבל איש לא היה אמיץ מספיק ובצדק. אחרי הכל, איך הופכים זרם תודעה מוצף בנדזירין לחומר ויזואלי? איך הופכים התקף כתיבה פסיכוטי שנמשך שלושה שבועות (על דפים המודבקים זה לזה) לסצינה? איך הופכים קיא של מילים ותופעות לוואי לסרט? התשובה מתקבלת אחרי למעלה מחמישים שנה על ידי הבמאי הברזילאי וולטר סאלס (‘דרום אמריקה באופנוע’) שהשכיל להשתמש בקאסט צעיר ולוהט (כסם ריילי, קריסטיאן סטיוארט וגארט הדלונד) ולהוציא אותו מהקשרו, כשבתפקידי המשנה השחקנים המופלאים ויגו מורטסן כויליאם בורוז (הדמות האהובה עלי מהמנאז’) וסטיב בושמי כהומוסקסואל מזדקן בסצנה פורנוגרפית שתיזכר לדורות.
הסרט כמו הספר, הוא אוטוביוגרפי ומוצג מנקודת מבטו של הסופר סאל (הלא הוא קרואק), ומתאר את מסעותיו של זה בארצות הברית ובמקסיקו עם ידידו הפרוע והמושך להפליא (משום מה) ניל קאסאדי, המכונה דין מוריארטי. הסרט, כמו גיבוריו, עובר דרך תהליך מורכב בין אם בדברים המתנהלים תחילה בדלתיים סגורות ולאט לאט הופכים ליותר ויותר בוטים ומוקצנים (כסצנות הסקס) ובין אם ברמת האנושיות והחברות אשר מתפוררת עד שהיא הופכת לבסוף לבגידה. כמו בכל סרט אמריקאי יש מספר נקודות מוקדמות יותר בהן הסרט יכול היה להסתיים טוב יותר, בלי הטפות מוסר. אפשר למשל היה ללכת על הקצה ולסיים את החיים כקרואק עצמו, אבל להנות כל הדרך אל הסוף המוקדם. אחרי הכל, מוות בטרם עת הוא הסוד לנעורי נצח.
‘בדרכים’ / אורלנדו סינמה / בית ציוני אמריקה ובתי קולנוע אחרים ברחבי הארץ
