הילה שמרת, ל’פסיכואנליטיקאית של האסכולה הלאקאניאנית, על מעצב השיער בעז רווה

את לא חוג הסילון את בסלון, שיחה קולחת תמיד משנכנסת בנוגע לעניין או הסדרה משהו במוזיקה מושהה, חדש לך ומוכר, עיטור גמלון הכניסה קצהו לא מובחן, רוגע של מקום זר. סוגרת, רעד בשמשה, עומק נמתח אל מסדרון ספון עץ, מבטך נמשך נגוז אל קצה, זגוגית ריצדה באור חצר או כך נדמה. לרגע התיישבת, שוב יופי שבאת, רמז הומור בריפוד כורסא נשמר, בבד קטיפתי זהוב מרופט; זיכרון דהה שעם חברה שגדלה על עיצוב נלקחת אל מסתרי המספרה הקודמת, אוונגרד צבעוני היה, גלריה אחורית זהרה, כל הכולם, הדאדא שאמת וקרה. עמוס גוטמן את שולה דמיון מהרהרת, מכבה את השיחה שנכנסה, פורקת את התיק ומשקפי השמש, דרוכה לזנק לתורך באיפוק של אישה שהשכילה להיות מנומסת. יש ניחוח מעומלן, הריקוד בראשך הוא תעתוע תאורה, בוהק מראה משתקף לתמונה ישנה שנמתחת מאחורי עקלתון מעקה, שוב העץ הכהה איזה מעמקים מכה, מחוץ לריבוע. מישהו דיבר, משהו נפל לרצפה ונגזר, צבע בשערך נקסם-נשזר. שיחה ברכות אוהדת לכל כיוון פרצה, לא הרגשת אבל חיפשת מענה לאיזו שאלה לא הייתה, זווית בעיה או לא, היה. החוץ כבר התשכך, אבל לכולם נותר עניין שלא ככולם; נסיעה, פרויקט אדריכלי שכמעט נגנז, כתבה שפרסמת ומישהו בקר, חלון שחשבת לוותר בגלל סיבוך שעכשיו פתרת בנוגע להיתר. מישהו הקשיב והלב; בא לדבר. עצמת עיניים, סדק ממול בקיר, חפיף וילון נופל, מגובה התקרה זוהרה ברוך, כמו מיציע, מנורה, בעיינך עצמת, נרכנת, זרם קולח ויד מובילה בלא מעידה, לא חשבת אבל הדופק ידע שכרגע רקדת. הזרם קצב. באת, רצית להסתפר , ברוחב יריעה את מתאר ראשך הוא דרוך מצייר.

דיזינגוף גואה אל ירמיהו, נפתול מוזר, לא צומת אבל על סף את מכירה, כי מעבר לקצה מבטך, בקרבה, נעלם הירקון ונשפך לים. דיזנגוף עוצר בתנועה, איפה שתמיד אף פעם לא היית.

רגע שמש עורפית על עורפך הצלול. צלליתך בכתם מוזר על אבני מדרכה, שמש, משהו נשלם, זו בטח לא את לא, אבל משהו ביום מושלם. ריח של ים, את שוקלת, מתמהמהת לרדת ברחוב צידי, איכשהו להמשיך ומשם לגעת בן רגע במזח הים ותססו ניתז בג’ינס בלי האקסס של כל הנמל. עוצרת, מחכה לירוק שיתחלף, כמה פעמי עקבי סוליות, רחשים של מכוניות, מתאר מפסקי בניינים. עוד בתוך הכל, בפסגת הציר עצור צעדך הקפוא אז מזנקת, מתערבלת משם, כרגיל נכונה לכרך.

בעז רווה מספרה | בן יהודה 225 טל: 036040395