לגסטבי הגדול/ אביה בן דוד/ גרסת האילוז’
האם גטסבי הגדול הוא סיפור על אהבה? אולי כן, אבל באופן שונה ממה שאנחנו רגילים לחשוב אותה.
שיאו של אתוס האהבה הרומנטית הוא היעלמותו של הזוג המאוהב אל עבר אופק מדומיין כלשהו, הרחק מהכבלים שהחברה מטילה על אהבתם (חשבו על רומיאו ויוליה). אלא שגטסבי מתעקש לדרוש מדייזי משהו אחר לגמרי: ההצהרה כי תמיד אהבה אותו, ולאחריה שיתחתנו בבית הוריה ויעברו להתגורר באחוזתו.
בכך מגלה פיצ’רלד את האמת על האיווי הבלתי אפשרי של גטסבי (ועל הקושי שבאהבה המודרנית בכלל). גטסבי מאוהב בפונקציה החברתית שמסמנת עבורו ‘הבחורה השווה’, שהיא בה בעת כרטיס הכניסה למועדון שהוא לא יכול להיות חבר בו, ושומרת הסף שמונעת את כניסתו למועדון שכבר קיבל אותו לשורותיו. לכן לעולם לא יסכים להסתפק בבריחה עמה. ההכרה לה הוא מייחל אינה זו של דייזי, אלא של מעמדה החברתי, אותה קבוצת אנשים שהצביעו עליה כאוביקט נחשק ומתרשמים ממי שזוכה בה (‘לפני הולדת האהבה צריך שהיופי ישמש לה כעין דגל, הוא מכין אותך מראש לתחושה לוהטת זו, באמצעות התשבוחות שהכל מרעיפים על מי שאתה עתיד לאהוב’ -סטנדהאל).
ואולי דייזי חשה שהיא פונקציה כזאת עבור גטסבי והתנגדה לכך. במקום הפירוש המקובל – דייזי כילדה אנוכית ומפונקת – ראוי להתבונן בה כמי שכמהה לפנטזיה אחרת, לאהוב שלא יעשה בה שימוש נרקיסיסטי.
וכאן מגיע הסוף. פה נעוץ ההבדל הרדיקלי שבין הדרמה ההוליוודית לספרו של פיצג’רלד. בסרט, דקות לפני מותו של גטסבי, מצלצל הטלפון והשרת עונה: ‘גטסבי ישמח לדעת שהתקשרת’. המבט על פניו של גטסבי מלמד שברור לו שדייזי התקשרה (זה כה ברור עד שאפילו דה קפריו המשמים מצליח להעביר זאת). ברגע הזה נשמעת יריה וגטסבי מת מבלי שידע שהשיחה הייתה מניק ולא מדייזי. סיום אופטימי. גטסבי אמנם מת – ממילא נמות בסוף כולנו – אבל החלום שלו, ההכרה מצד החברה, מתגשם באותה שיחת טלפון. הידידות עם ניק, מתברר לצופים, היא ההכרה שגטסבי מצא והוא מת מאושר.
מאידך, בסיפור של פיצ’רלד שיחת הטלפון מעולם לא הגיעה. ניק לא הצליח להתקשר, שכן גטסבי הורה – באופן סימבולי – להשאיר את הקו פתוח רק עבור דייזי. כך מתוארים בספר רגעיו האחרונים של גטסבי:
No telephone message arrived but the butler went without his sleep and waited for it until four o’clock–until long after there was any one to give it to if it came. I have an idea that Gatsby himself didn’t believe it would come and perhaps he no longer cared. If that was true he must have felt that he had lost the old warm world, paid a high price for living too long with a single dream. He must have looked up at an unfamiliar sky through frightening leaves and shivered as he found what a grotesque thing a rose is and how raw the sunlight was upon the scarcely created grass. A new world, material without being real, where poor ghosts, breathing dreams like air, drifted fortuitously about . . . like that ashen, fantastic figure gliding toward him through the amorphous trees.
השוני הרדיקלי בין האופנים השונים בהם מוצגים רגעיו האחרונים של הגיבור, משליך על הפירוש שניתן למילים הסוגרות הן את הספר והן את הסרט: “אנו ממשיכים, אפוא, לפלס לנו דרך, ספינות נגד הזרם, חוזרים ונישאים בלי הפסקה אל תוך העבר”. החזרה הזו שונה מאוד בין הספר והסרט. נדמה לי שהשינוי מלמד שהוליווד ממשיכה לייצר מחוות לטקסטים קלאסיים, שברגעים העמוקים ביותר שלהן, מסלפות את הטקסט המקורי וקורסות לעבר הבנאליות של ההצלחה, תרתי משמע.
הנה בואי:
Modern Love gets me to the Church on Time
Church on Time terrifies me
Church on Time makes me party
Church on Time puts my trust in God and Man
God and Man no confessions
God and Man no religion
God and Man don’t believe
In Modern Love
ובעצם, בואי יכול להישמע גם מעט אחרת. אולי זה רק ניואנס, ובכל זאת:
I
I wish you could swim
Like the dolphins
Like dolphins can swim
Though nothing
Will keep us together
We can beat them
For ever and ever
Oh we can be Heroes
Just for one day
‘גטסבי הגדול’/ 143 דק’/הסרט יצא לאקרנים ביום רביעי 15.5.13 בבתי הקולנוע של גלובוס גרופ וברחבי הארץ.
שחקנים/ליאונרדו דיקפריו (ג’יי גטסבי)/טובי מגווייר (ניק קאראווי)/קארי מוליגן (דייזי)/ג’ואל אדגרטון (תום ביוקנןן)/איילה פישר (מירטל וילסון)/ג’ייסון קלארק (ג’ורג’ וילסון) ואליזבת דביקי (ג’ורדן בייקר).
יוצרים: באז לורמן (במאי) וקרייג פירס, באז לורמן (תסריט)
תמונות ווידאו באדיבות גלובוס גרופ
