כשהיינו ילדות, עם זנב סוס מתנפנף, קיבלנו לכבוד ראש השנה נעליים חדשות, לפעמים אדומות ולנועזות שביננו קנו נעלי לק שחורות. אפילו לבנים היו נעלי לק שחורות, לא של בלרינות אבל כאלה עם שרוכים.
לפסח קנו לנו שוב נעליים הפעם צבען היה לבן, לסנוביות היו כאלו לבנות עם קישוט של פרח. לבנים קנו נעליים חומות. אם הייתן ילדות צפונבוניות (כך קראו להן בזמני) לנעליים החגיגיות הייתה מצורפת גם שמלה תואמת, צבעונית לחג פסח ולבנה לראש השנה. אם הייתם בנים צפונבונים לאלו היו מצורפים מכנסיים וחולצה בצבע לבן או כחול. סולידי, לא להשוויץ לפני הבני דודים מהקיבוץ.
ליד שולחן מלא בתופינים, תפוחי עץ אפויים ועוגת דבש שאמא אפתה בעצמה ולא קנתה ב’מאפיה של טאטי’, כולם נראו חגיגיים ומאושרים. הרי אין שמחה גדולה יותר ממפגש משפחתי רועש. זה היה אז. היום? הנעליים? ממש לא ביג דיל, גם לא השמלה או החולצה ואת העוגה אפשר לקנות ישירות בסופר. מה כן התחדש? דיכאון החגים!
מדובר בדיכאון שמתחיל בראש השנה מסתיים בחג השני של סוכות. חודש שלם של דיכאון שמתחיל בשאלה הבלתי פתורה: לאן הולכים בערב ראש השנה? למה הזמינו את הילה ועומר ואותנו לא? הא, אין להם ילדים ולנו יש שלושה, חמישה איש לארוחה חגיגית זה באמת קצת יותר מדי.
אם שפר מזלכם ואתם מוזמנים מיד תבוא השאלה הבאה: ‘מה אתם מכינים לארוחה?’ ואז התשובה הצפויה: ‘אני קונה עוגה, העוגה כבר תפוסה? אין בעיה סלט קיווי זאת הצעקה האחרונה’.
אז לאן נלך בערב הזה, המאד חגיגי? מה נעשה בערב שאחריו ובערב שאחריו? אפשר להשתגע ממש. אם אין לכם הורים, אחים, סביר שתשארו לבד. להשאר לבד בראש השנה זו סיבה מוצדקת לדיכאון. הילדים מרגישים כמעט כמו יתומים. הבעל חושב שאם אף אחד לא הזמין אתכם לארוחת חג או כולם למעשה, אז את סוציומאטית. עוד סיבה לריב של יום חמישי. דיכאון כבר אמרתי? מי צריך את החגים האלו? ההורים הרי תמיד לא סובלים את הכלה או החתן אפילו את הנכדים שלא לומר את כולם גם
יחד.
אם אין לכם משפחה אתם מושעים לכל החודש. ככה החליטה החברה היהודית. מתכון בטוח לדיכאון. הרחובות עמוסים באנשים שגוררים שקיות ממיטב בתי האופנה. הקונדיטוריות והמעדניות מלאות בחוגגים שקונים מן המוכן ולא עסוקים במעשה ידיהם שאין בו מה להתפאר. ברחובות נדלקים האורות, נשים בשמלות מרשרשות משלבות ידיים בידי הבעל החגיגי, ילדיהם המטופחים מזדחלים לידם כמו באו להגיד- אנחנו המשפחה הגרעינית המושלמת לחג.
מה עושות האמהות החד הוריות? מה עושות זוג הלסביות שהמשפחה בעטה אותן החוצה? זוג ההומואים שרק השבוע חזרו עם תאומים האישיים שלהם אבל ההורים לחוצים במצב הצבירה החדשני? אלה שגרות לבד? אלה שהזדקנו ואף אחד לא זוכר אותם? חגים הם עניין למשפחות. אצלנו היהודים משפחה היא שם נרדף לקדושת החג. סבא, סבתא, אמא, אבא, ילדים – משפחה.
אולי תאמצו סבא אפשר גם סבתא, יש כאלה שמאד ישמחו למשפחה חדשה. אם לא אישרו לכם את האימוץ ואחרי הכל נשארתם לבד יש מגוון רחב של תרופות מרשם (של חברים) כ’קלונקס’, ‘לוריוון’ ולא הייתי פוסלת ארוכות טווח כמו ‘לוסטרל או ‘ציפרלסק’ לצד וויסקי קצת יקר ‘בלו לייבל’ גם וודקה תשאיר טעם של עוד. עראק מאד לא חסכוני לימים קשים. אגב, לא מומלץ לשלב את כל אלו גם יחד. אז שנה טובה כבר אמרתי?
מצחיק משעשע ומעלה זכרונות, דרך אגב אני בעד אימוץ. מי רוצה?