נורית קידר מבכה את מקומן של הנשים בתעשיית הקולנוע.
כן, סטטיסטיקה, וזה לא נעים.
בטקס האוסקר האחרון, השחקניות החנוטות בבגדי מעצבי העל כ’דיור’ או ‘שאנל’ והגברים מדושני העונג החנוטים בפפיון היו מרותקים למנחה סט מקפרלן, הבמאי של שובר הקופות ‘טד’ שפתח את הערב כשהוא מקפץ ומרקד כאילו היה פרד אסטר. מאחוריו מקהלת גברים עם תחת מוצק עטוף בטוקסידו. בקולניות קולחת וברגליים שלופות קדימה ואחורה בתאום מושלם, הם סיכמו את ההיסטוריה הנשית-קולנועית במשפט אחד:
ראינו את הציצים שלך
בסרט ראינו, ראינו את הציצים שלך.
מריל סטריפ, ראינו את הציצים שלך ב- ‘Silkwood’
נעמי ווטס ב- ‘מלהולנד דרייב’
אנג’לינה ג’ולי, ראינו את הציצים שלך ב- ‘זה’
הם נתנו לנו להרגיש נרגש, בחיים.
אן הת’אוויי, ראינו את הציצים שלך ב- ‘הר ברוקבק’
האלי ברי, ראינו אותם ‘בול מונסטר’
ניקול קידמן ב- ‘עיניים עצומות לרווחה’
מריסה טומיי ב- ‘המתאבק’, אך
בכלל לא ראינו ציצים ג’ניפר לורנס.
ראינו את הציצים שלך
ראינו את הציצים שלך…
היו בקהל שהוריד את ראשו. אבל אף אחת לא קמה במחאה ועזבה. רוב השחקניות שהוזכרו בשיר המביש והסקסיסטי כאילו גילמו קורבנות אונס. מליוני צופים ראו, וכמוני התביישו. שעות ספורות לאחר סיום הטקס המביש, אתרי האינטרנט געשו. העיתונים כדוגמת ה’ניו יורקר’ וה’ביזנס טיים’ הגיבו בזעם. הרי אף אחד לא שר על עכוזיהם של שחקנים ידועי שם אבל ציצים שנחשפים באונס או בשוד אלים או במשפחה מוכה, על זה מותר לומר ‘ראינו את הציצים שלך’. הרבה במאיות אין בנמצא. ציצים יש בשפע. אז במילים אחרות – נשים תכניסו לכן לראש, עשיית סרטים היא מועדון של בנים.
עשרות שנים במאיות מצטיינות בסרטי קומדיה ואנימציה. Wayne’s World של Penelope Spheeris לקומדיה Big של Penny Marshall ולסרט האנימציה האולטימטיבי – Shrek של Vicky Jenson ואולי גם באמצע סרט ספורט Beckham Bend It Like של הבמאית Gurinder Chadha. נשים במאיות השאירו את חותמן בכשל קופתי של כל הזמנים כמו Ishater של Elaine May. ככה יזכרו אותנו. אבל אז הגיעה קתלין ביגלו ועשתה סרט מלחמה, עם גברים לוחמים מסוקסים, כאלה שכל אשה אוהבת לאהוב, וגרפה את האוסקר הראשון לאשה במאית.
המרכז ללימודי מגדר נשים באוניברסיטת סאן דייגו בקליפורניה דיווח שהשנה מסך 250 הסרטים הקופתיים רק 7% היו של נשים במאיות. לתשומת לבנו אוהבות הסטטיסטיקה, המספר הזה לא השתנה ב- 25 השנה האחרונות.
בעולם הבידור אומרים ‘זה הכל אודות כסף’, הפתעה! באמת? כאילו לא כל התעשיות סובבות סביב כסף. לא אפשרי, gag, אם הסרטים בויימו על ידי נשים אבל במאים זכרים מרשים לעצמם לפרוץ את הגבולות. באופן מובהק האולפנים מאפשרים לבמאים גברים יותר פעולה והרפתקאות. לסרטים האלו יש קופות מכניסות ויש רווחים גדולים יותר. האולפנים הגדולים טוענים שנשים במאיות יודעות לביים ספורי אהבה, ספורי משפחה אבל לא שוברי קופות, לא סרטי אלימות ובטח לא מדע בדיוני. אולפנים לא לוקחים סיכונים. הם לא בסטארט אפ. האולפנים יקבעו מי הבמאי שובר הקופות. לא שמעתי על סרט flopped כי הבמאי היה גבר. אבל סרטי flopped שייכים כנראה לנשים הבמאיות.
נשים וגברים רצים לשוברי הקופות של פעולה/הרפתקאות יחד, בעוד נשים צריכות לגרור את בעליהן במסע חנופה לילי או גסטרונומי לקומדיה רומנטית או דרמה משפחתית. סרטים ‘מבוססים על זכר לוחמני הרפתקני’ מושכים גברים ונשים כאחד, ומולם נמצאים הסרטים של החתיכים השווים ג’ורג’ קלוני, בראד פיט, ליאונרדו דיקפריו או דניאל די לואיס שלסרטים שבכיכובם יעמדו נשים בתור. התאמצתי לחשוב כמה גברים אני מכירה בסביבתי שבכוחות עצמם ישעטו החוצה כדי לראות יצירה כמו ‘ממה מיה’, סרט של במאית וגם אחד משלושת הסרטים המרוויחים של השנים האחרונות. רוצים מספרים? 600 מיליון דולר!!!!!! לא מצאתי. גם לא אחרי מאמצים.
בפסטיבל קאן האחרון הסתובבו המון גברים מפיקים, במאים ותסריטאים שבמהלך היום שמחו לשוחח אודות סרטים. בערבים הם הפכו לחבורת ציידים שמטרתם לבדר ולצוד נשים צעירות, כאלו שנראו בגיל ההתבגרות. רשת ההזדמנויות עבור נשים עלולה להיות יותר מוגבלת לא בשל היותן נשים אלא בגלל סקס בפועל. אם תעשיית הבידור מושתתת על כסף, הסקס הוא הצד השני שלה. התעשייה שמגבילה אותנו הנשים.
סקס או לא סקס, למי אכפת??? לאורך כל השנים העמוסות בסרטים שהכניסו הכי הרבה כסף למפיקים ולבמאים כדאי שנזכיר את שלושת הסרטים שוברי הקופות של שלוש נשים במאיות חסודות וצנועות שהביאו לעשר במאיות הקולנוע הישראליות הרבה קנאה.
The Matrix את הסרט ביימה Wachowski Lana. לפני כמה שנים היא הייתה גבר בשם. Larry Lana שהכניסה לקופות 736 מיליון דולר!!!!! עכשיו תגידו אבל היא גבר. Kung Fu Panda 2 של Jennifer Yuh הבמאית הקוראנית גרפה לקופות 663 מיליון דולר ו Mamma Mia! של הבמאית Phyllida Lloyd גרף רק 601 מיליון דולר. ממה מיה!!!!!
לא נפרד בדמעות. אבל נפרד בשמות של במאיות שגרפו מעט מיליונים והן יקרות לי – נורה אפרון ולו רק בגלל ‘כשהארי פגש את סאלי’ ובגלל ‘נדודי שינה בסיאטל’, האייקונים הבלתי נשכחים. בגלל הספר שלה המדליק ‘אני שונאת את הצוואר שלי’. ובינינו, מי לא? ננסי מאיירס בגלל ‘טוראית בנג’מין’ וה’אבא של הכלה’, פני מרשל בגלל BIG. הסרט המצליח הפך את אותה לאשה הראשונה שגרפה יותר מ- 100 מיליון דולר ואצלנו? באמת מה קורה אצלנו?
ספרתי ולא התבלבלתי. באיגוד הבמאים הישראלי רשומים 590 במאים ובמאיות. ביניהם במאים של קולנוע דוקומנטרי קולנוע עלילתי ושל סרטי אנימציה. נשים? 86 במאיות. כמה מתוכן יוצרות קולנוע עלילתי? אולי עשר שמות שאני מכירה. שאר הרשומות אני לא ממש בטוחה שכולן פעילות ביצירתן. אצלנו הקולנועניות לא גורפות מיליונים, גם לא אלפים.
בפסטיבל ירושלים האחרון בתחרות הקולנוע הישראלי התמודד סרט אחת של במאית מתוך שש סרטים. בפסטיבל חיפה התמודדו שמונה סרטים בתחרות הקולנוע הישראלי. במאית אחת, רמה בורשטיין, זכתה בחיפה בסרט הטוב של השנה והוא ‘למלא את החלל’. למה יש לנו ארבעה בתי ספר לקולנוע? עוד כמה מכללות לקולנוע ומגמות לקולנוע? לאן נעלמות הבנות?
הרגע נכנסה במאית מיואשת הביתה. שנים היא עובדת כעוזרת במאי שניה. בערב יש מסיבת סיום צילומים לסרט הקולנוע שהיא רק שימשה בו עוזרת במאי שניה. לבשה חצאית מיני שחורה, חולצה עם חריץ עמוק בין השדיים ומגפיים שחורים עד לירך. דרינק ביד, התמנגלה בין הבמאי הכוכב וזה שיהיה כוכב. היא כבר לא בגיל ההתבגרות. השיר מליל האוסקר.
ראינו את הציצים שלך, בסרט ראינו, ראינו את הציצים שלך. את הציצים רואים לה אבל לא בסרט שלה הכל מתפוגג לזכרון קולנועי.
