מתוך מגוון הסרטים הדוקומנטריים המיוחדים, זוכי פסטיבלים בינלאומיים, שיוקרנו בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים, בחרה המפיקה והבמאית, נורית קידר, בשני סרטים שיעוררו בכם זעם 

‘מספר הנשים השחורות שנאנסו על ידי גברים לבנים בעברה של המדינה הוא מדהים, רובן של הנשים פחדו לחייהן ורק לבודדות היה האומץ לצאת בפומבי עם סיפורן המזעזע.’ הכותרת הזו פותחת את הסרט הדוקומנטרי  – ‘האונס של רסי טיילור’.  טיילור היתה אם צעירה מאלבמה שהותקפה באקדח על ידי כנופיה של שישה נערים לבנים כשעזבה את הכנסייה. האונס התרחש בשנת 1944. Nancy Buirski , הבמאית, הביאה למסך סרט מטלטל, כואב, שאותו מספרים ברגישות יוצאת דופן אחיה ואחותה של רסי טיילור. העובדות מצטברות להרס נוראי לא אנושי. שישה צעירים לבנים שגרו בקרבת מקום לנאנסת החליטו שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. הם חונכו להאמין שגופה אינו שייך לה. רסי טיילור החליטה לא לשתוק. היא סיפרה את סיפורה בתחנת המשטרה. התגובה אליה הייתה דורסנית מצידו של השריף וחבורתו הלבנה, כמובן. בקלות יכולה הייתה המשטרה לזהות את התוקפים אך אף על פי כן, הרשויות לא עשו דבר. חבר מושבעים מפואר, המורכב מאנשים לבנים, סרב להתלונן נגד האנסים. ‘אני לא חושב שהעובדות היו הבעיה. הצבע היה קשור לכל זה’ אומר בסרט עורך דין ידוע. רק באמצעות העיתונות השחורה ובסרטים שנעשו על ידי יוצרים שחורים, בהשתתפות שחקנים שחורים, שהופצו והוקרנו לקהלים שחורים, נודעו סיפורי הזוועה שנעשו על ידי הלבנים לשחורים. העיתונות השחורה הביאה את סיפורה של רסי טיילור והכתבות פרצו את אלבמה והגיעו לרבות מהמדינות בארצות הברית, מלבד העיתונות הלבנה בדרום. האונס נדון בשתי ערכאות משפטיות ונדחה. הקמפיין של רסי טיילור גרם לתנופה ארצית והפך לנושא מרכזי של התנועה לזכויות האזרח. רסי נותרה מאחור. רק בשנת 2011 ביקש בית המחוקקים של מדינת אלבמה את סליחתה של רסי טיילור על כישלונו להעמיד לדין את התוקפים. בטקס גלובוס הזהב שנערך השנה אמרה הזוכה אופרה ווינפרי, מעל במת הטקס, ‘הם איימו להרוג אותה אם תספר לאיש. רסי טיילור מתה לפני 10 ימים. במשך זמן רב מדי נשים לא נשמעו או לא האמינו להן, אם הן העזו לומר את האמת שלהן על הכוח של האנשים האלה ואני רק מקווה – אני רק מקווה כי רסי טיילור מתה בידיעה שהאמת שלה ממשיכה את דרכה.’ ‘האונס של ריסי טיילור’ הוא הזוכה של פסטיבל וונציה.

‘על כתפיה’ הוא סיפורה של נדיה מוראד, פעילה יזידית שמשפחתה נרצחה, היא נלקחה בשבי, נאנסה על ידי אנשי ISIS ובדרך לא דרך הצליחה להימלט על נפשה. הסרט עוקב אחרי נדיה שנודדת מקהילה לקהילה באירופה, מלווה בפעילים ובעורכי דין. עורכת הדין לזכויות האדם אמל קלוני, שמייצגת את נדיה בבית הדין לזכויות אדם של האו”ם, דורשת שהאו”ם יכריז שהמדינה האסלאמית אחראית על פשעים כנגד היזידים. נדיה שוב ושוב חוזרת על סיפורה. בכל מפגש נוסף פרט חדש על חייה בשבי. היא נותנת תקווה לפליטים שנמצאים באירופה בחיים לא חיים, מבינה שכוחם של הפליטים לא נמצא בידיהם ואין מי שמתעניין בהם. לאט לאט היא הופכת לכלי משחק בידי פוליטיקאים ונאומיה מתוכננים לפרטי פרטים לפני כל הופעה על ידי הצוות שתומך ומטפל בה. כאשר היא פוגשת ביוון את לואיס מורנו אוקאמפו, מי שהיה התובע הראשון של בית הדין הפלילי הבינלאומי ומומחה להפרות זכויות אדם, הוא מעודד אותה לחזור הביתה ככוח מול ISIS. אין לו עצה מועילה למסע הנדודים שלה שיום אחד הוא יגיע לסופו. בית הדין לזכויות האדם באו”ם מעניק לנדיה מעמד של שגרירת היזידים. מסע ארוך שהסתיים ב- 4 דקות של הכרזה. ‘על כתפיה’ זכה בפסטיבל היוקרתי ‘סאנדאנס’ כי בכל זאת זה סיפורה של אישה צעירה מעוררת השראה בעולם ציני, פוליטי עד להחריד.

‘יש קולנוענים טובים, יש קולנוענים נפלאים, יש קולנוענים שנחקקים בהיסטוריה של הקולנוע. ויש כמה קולנוענים שמשנים אותה’ (ניקולא מאזאנטי, מנהל הארכיון הקולנוע הבלגי המלכותי). למעריצי הבמאית הדגולה שנטל אקרמן ז”ל, הפסטיבל מקדיש רטרוספקטיבה נפלאה. הנה כמה סרטים בלתי נשכחים: ‘ז’אן דילמן, רחוב דו-קומרס 23, בריסל 1080’:

‘חדשות מהבית’, יצירתה המכוננת של שנטל אקרמן, מתארת את שגרת יומה של עקרת בית המתגוררת בדירה צנועה ומנסה לתחזק את רקמת חייה השברירית אל מול לחצי הקיום. הסרט הוכתר כ”יצירת המופת הראשונה בהיסטוריה הפמיניסטית של הקולנוע” (‘לה מונד’).

חמש שנים לאחר שעזבה את ניו-יורק שבה שנטל אקרמן לחיות בעיר. את המראות היא משלבת עם הקראת מכתבים המגיעים מבית אמה בבריסל, ואלה חושפים בהדרגה את הצורך של הבמאית להתנתק משורשיה ומעלים שלל שאלות ותהיות על מהותה הפיזית של המילה ‘בית’.

‘לא סרט משפחתי, סרטה האחרון של שנטל אקרמן, הקולנוענית הענקית שהלכה לעולמה לפני שנתיים וחצי, הוא יצירה תיעודית תובענית ומרגשת, העוקבת אחר החודשים האחרונים בחיי אמה, נטליה וחושפת קשר רגשי מורכב ועמוק של אם ובתה’.