אם אורי הולנדר היה צייד הוא היה ודאי תולה על כתפו שני רובים. אחד היורה את כדוריה הנותבים של השירה, והשני המנגן לכל כדור את הפתיחה ל’1812′ מאת פיוטר איליץ’ צ’ייקובסקי. הרובה הראשון בשביל להזכיר לנו שהמשורר הנפלא אורי הולנדר מפליא גם לכתוב על שירת אחרים והרובה השני בשביל שאבק השריפה של תותחי צ’ייקובסקי ילווה את המסות בהן המוסיקה היא בקדמת חלון הראווה. שלא תהיה טעות: אני מדבר על ספר חדש.שמו ‘פרלודים’. הספר מכיל מסות על מוסיקה וספרות. הולנדר, אם לצטט שורה של אמיר גלבע, ‘מהדק פי העט אל הנייר כקנה אקדח אל הרקה’. הכתיבה שלו פוגעת,המחשבה שלו מעט עראבסקית והדרך שבה הוא מחשב את המסלול הבליסטי של כל מלה סלולה מאספלט משובח. ‘פרלודים’ הוא ספר שמחברו מבין היטב את הפואטיקה של שרביט המנצח. הוא מניף אותו מול תזמורת הא”ב ויוצר שפה חדשה שבה אפשר לדבר אחרת על אותיות ותווים. שרביט המנצח של הולנדר הוא פעם נוצה ופעם סכין קצבים. והקורא?אחרי שיסגור את הספר יפנה את ידיו למחיאות כפיים. מגיע לו.
‘פרלודים’/הוצאת מוסד ביאליק/.סדרת מבט אחר בעריכת דן מירון
