האמנית האקולוגית בעלת השם הבינלאומי והיצירות עוצרות הנשימה, אורלי אלון מרגי, עושה הכל כדי להציל את העולם אבל גם להפוך אותו ליפה יותר. מרגי תתארח עם עבודותיה ב’שוקיימות’ ואתם מוזמנים להכיר את הפלא הזה

אורלי אלון מרגי, יזמית חברתית ואמנית אקולוגית, הגיעה עם משפחתה לטיול של שנה בהודו, אחרי רילוקיישן בניו יורק ולפני החזרה לארץ, למרוץ החיים, כחודשיים לפני הצונאמי המטלטל בשנת 2004, בעקבותיו החליטו להישאר להתנדב באזור. השנה הפכה לשש עשרה שנים ולמסע משפחתי מרתק ומשמעותי, בהן היתה שותפה להקמת  WELLPPAER, פרויקט להעצמת נשים ומיחזור ואת WELL STUDIO CAFÉ. אלון מרגי גידלה את שלושת ילדיה בישוב הנסיוני, הבינלאומי AUROVILLE ביער שבדרום הודו ושבה לארץ לפני שלוש שנים ומאז יוצרת ומציגה בארץ. אורלי יוצרת פריטים שימושים ואמנות מחומרים ממוחזרים כגון נייר, בדים וקלטות וידאו.

תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים? 

מאחר ואני עובדת רק עם פסולת, התהליך בדרך כלל הוא הפוך. קודם איסוף החומרים ולאחר מכן מגיע הרעיון של מה ניתן לעשות מהחומרים שלעיתים ממתינים כמה שנים בסטודיו עד שמגיע רגע ההשראה. רוב עבודותיי מנסות להעלות את המודעות לצריכה המוגזמת, לאתגרים סביבתיים ולנושאים חברתיים ומגדריים. הודו היא גן עדן למיחזור, הכל צבעוני ויפה ובהרבה דברים נעשה שימוש חוזר. אפילו שקי האורז מרהיבים ביופיים, מהם עיצבתי תיקים  שימכרו בשוק.

האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות ציירת? האם היית עוברת את אותו תהליך שוב?

רוב חיי השתמשתי באמנות ככלי לביטוי וטיפול עבורי ועבור אוכלוסיות שונות. לקח לי שנים רבות להגדיר את עצמי כאמנית ולא כעובדת סוציאלית. בשנים האחרונות אני שמה דגש רב יותר על האמנות, יוצרת הרבה ומציגה בתערוכות שונות. פחות מתעסקת בליצור מוצרים למכירה המונית ויותר בלהביע את עצמי.

מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת?

העבודה האחרונה שעשיתי, בביקור האחרון בבית שלי בהודו, עבודת אריגה גדולה בשם ”זיכרונות ארוגים”. עזבתי את הודו כמה חודשים אחרי פרוץ הקורונה. הכל קרה במהירות רבה ולא הספקתי לארוז כראוי. במשך שנתיים וחצי התגוררו בבית כל מיני אנשים שלא הכרתי. כשחזרתי לביקור נדהמתי למצוא הרבה דברים שנפגעו בגלל חוסר טיפול ושימוש, תנאי מזג האוויר והמלחמה המתמדת עם יצורים ביער שהפכו הרבה מהם לבלתי שמישים. במשך חודש, על נול ברזל ענק, ארגתי בגדים שלי ושל הילדים, בובות, תמונות ועוד הרבה פריטים אישיים שליוו את המסע המשפחתי המרתק שלנו לאורך השנים.

מה העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב? 

עשרות ציפורים מנייר שעשיתי בשנים הראשונות להיותי אמא צעירה. יתכן שזה היה ביטוי לשינוי הגדול שהולדת ילד מביא והגעגוע לחופש.

מהי שיגרת העבודה שלך?

אין לי ממש שיגרת עבודה. יש תקופות שאני עובדת שעות רבות במשך היום והלילה כאחוזת אמוק וישנן תקופות שאני עובדת שעות בודדות בשבוע.

האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה?

לעתים אני שומעת מוסיקה, הרבה פעמים נהנית מהשקט וציוץ הציפורים.

איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות?

ממליצה ללכת לראות את התערוכה של רוני טהרלב שמוצגת כעת במוזיאון תל אביב. רוני, חברתי היקרה, הינה אמנית מוכשרת ביותר והתערוכה מרגשת וחזקה ביותר, נכנסת עמוק ללב.

אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולחת אותם קודם לראות/לקרוא?

אני מניחה שהייתי שולחת אותם להודו לראות את הצבעים ולחוות את הטעמים והריחות. להרבה מהעבודות שלי יש קשר חזק להודו אהובתי. וגם לשפת הים מוקדם בבוקר, המקום שאני הכי אוהבת להיות בו, קצת לפני שמנקים את החוף. לראות את כמות האשפה והפלסטיק שאנשים משאירים על החוף ולהעלות את המודעות לזיהום הימי שהאדם יוצר.

מהי התערוכה/פרוייקט שעשית שאת הכי גאה בהם?

WELLPAPER הוא הפרויקט שאני הכי גאה בו. המטרות העיקריות הן העצמת נשים והעלאת המודעות לצורך במיחזור ומיחדוש, Recycling and Upcycling. הגענו להודו וחיינו ליד הים כחודשיים לפני הצונאמי הגדול. לאחר הצונאמי הגיעו גורמים רבים שנתנו כסף או חפצים לנפגעים, אנחנו רצינו לתת כלים ומיומנות ליצור הכנסה מחומרים זולים וללא צורך במכשור או שימוש באנרגיה מזהמת. ארבע קבוצות נשים למדו ליצר מוצרים מעיתונים, בקבוקים, זרעים ועוד. תהליך הלימוד ופיתוח המוצרים נעשה עם הנשים, הן שותפות להחלטות ולניהול ואין יחסי עובד מעביד. כשנתיים לאחר ההקמה, חיפשתי סטודיו בו נוכל ליצור מוצרים ייחודיים מהמוצרים שלא יצאו מושלם במהלך הלמידה ולא יכלו להישלח ללקוח. קיבלנו מקום קסום ביער והקמנו בו בית קפה קטן, WELL CAFÉ, כשבקומה העליונה היה סטודיו ובגינה הוגש אוכל ים תיכוני צמחוני וטבעוני. והכל,כמובן, בניצוח נשים מקומיות. לאט לאט המקום הפך למרכז קהילתי לאמנות ותרבות בו נערכו הופעות חיות, תערוכות, סדנאות , פסטיבלים ומפגשים בין אנשים מכל העולם.

ומה עלה בגורלו?

המקום נסגר, בצער רב, בספטמבר 2020 כשהודו הכריזה על סגר מלא. השארתי את כל הציוד במקום כמתנה לקהילה, בתקווה שמישהו אחר יפתח את המקום . ואכן, היה ניסיון אחד לפתוח מסעדה הודית שלא צלח. לאחרונה, כמעט שלוש שנים אחרי, המקום נפתח בהתרגשות רבה על ידי סודא, שעבדה איתי כמעט 13 שנים וילדיה, שאף הם היו מעורבים בעשייה.

נהדר. איך את מרגישה כשאת מסתכלת על עבודות ישנות שלך?

כשחזרתי לארץ פתחתי ארגזים שנארזו לפני קצת יותר מעשרים שנה, כשעזבנו לרילוקיישן בארצות הברית, בהם היו עבודות ישנות שלי. אני מרגישה שהתקדמתי והחכמתי, נחשפתי להרבה חומרים וטכניקות עבודה חדשות, זכיתי לשיתופי פעולה מדהימים עם אנשים מכל העולם ובעיקר עם הנשים המקומיות ובעלי מלאכה שונים ואולי נשמעת לא צנועה אבל זכיתי להשפיע ולשנות דרך מחשבה והתנהגות של אנשים רבים.

זאת גאווה וזכית בה ביושר. אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד?

אין לי כמעט ידע באמנות ומעולם לא למדתי במוסד רשמי אמנות. מילדות מוקדמת אני פשוט אוהבת לראות אמנות וליצור וכל חומר הוא פוטנציאל. הייתי מעוניינת ללמוד אצל אמנים מקומיים במקומות מרוחקים ואקזוטיים שמשתמשים בחומרי פסולת.

‘שוקיימות’, המאגד תחתיו יוצרים, מרצים, מעצבים ויזמים, יתקיים ביום רביעי, ה-6 בספטמבר ויהיה הראשון מתוך סדרת אירועים שיתקיימו בדיזינגוף סנטר לצד ‘רביעי טבעוני’. כמו כן, הטיימינג של פתיחת ‘שוקיימות’ יוצא ממש לקראת החגים וזאת הזדמנות לרכוש לאהובים עליכם מתנה מושלמת – שהיא גם שיא המודה וגם עם מסר חשוב.