האמנית רונית פורת היא צלמת שעבודותיה מאופיינות ביצירות אבסטרקטיות ופיגורטיביות, המשלבות טכניקות מגוונות. נושאים מרכזיים ביצירתה כוללים את הטבע, הנוף והדמויות האנושיות. עבודותיה מתאפיינות בביטוי רגשי עמוק ובחיפוש אחר האוניברסלי והמופשט. לאורך השנים, פורת זכתה בפרסים ובהכרה רבה בארץ ובעולם. יצירותיה מוצגות בתערוכות יוקרתיות ונמצאות באוספים פרטיים וציבוריים ועכשיו אנחנו מוזמנים להרצאה שלה.
תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים? מה את נוטה לחפש כשאת יוצאת לדרך?
אני אספנית כפייתית של דימויים ויש לי ארכיון פרטי שאני יצרתי, רובו מקוון אבל לא רק, עם מאות דימויים. למרות שאני מוצאת את עצמי חוזרת לאותם דימויים פעם אחר פעם הארכיון הזה מהווה מקור יצירה אינסופי, כמובן שזה גם תלוי פרויקט. הפעם למשל החלטתי לסרוק מגדיר ציפורים בשלמותו. הדימויים לקוחים מספרים, גלויות, מגזינים, תמונות ישנות והרבה חומרים מהאינטרנט. לא כדאי ללכת איתי ברחוב כי מבחינתי כל ספר, פוסטר או גלויה זרוקה הם פוטנציאל לפרויקט חדש.
האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית?
אני באה מצילום שזה תחום שיכול להיות מאוד מעשי וברגע שהרוחות נשבו אצלי אל הכיוון האמנותי אז יש כל הזמן תהיות האם היצירה עושה לי טוב, שלא לדבר על האם אפשר להתפרנס מזה, אבל אני לא רואה את עצמי עושה שום דבר אחר וגם יש לי חופש כמעט מוחלט שזה משהו שאני לא יכולה בלעדיו. דווקא כישלונות הם דבר שאני רק צומחת מהם ונותנים לי הרבה מוטיבציה אבל אין ספק שהשנה האחרונה היוותה אתגר עצום ואני מתקשה מאוד מאוד ליצור.
מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת?
בתערוכה שהיתה לי במוזיאון תל אביב הייתי מדי פעם מגיעה ויושבת על הספסל כדי להקשיב לשיחות או תגובות של הצופים שלא ידעו שאני היא האמנית שמציגה. אני זוכרת שנכנס צלם אחד שאני מאוד מעריכה וישר יצא.
מה העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב? ולמה
אני כמובן זוכרת את כל העבודות שלי, אבל העבודה אס.אס ברלין שצילמתי בשנת 2010 היא אחת המשמעותיות בלי ספק. בשיטוטי בברלין נתקלתי בכרזה שנתלתה ברחבי העיר ופרסמה את תערוכת הצילום של מריאנה ברסלאור, צלמת יהודייה-גרמנייה. בכרזה נראה אחד הדיוקנאות שצילמה, של אנמארי שוורצנבאך, סופרת וצלמת שוויצרית. מישהו קישקש מתחת לאפה של שוורצנבאך שפמפם היטלראי ונראה שכתב SS; צילמתי את הכרזה המשופמת והתחלתי להתעניין דווקא במצולמת. באמצעות חיפוש באינטרנט, בניתי מערך של זכרונות משותפים ביני לבין שוורצנבאך שעזר לי לפתח את התערוכה היפוקמפוס ובעצם טשטש את הגבול בין אמת לבדיה. צילום זה פתח בפני צוהר לתקופת רפובליקת ויימאר ולאמניות שפעלו באותם שנים שאיתן אני מתכתבת בעבודותי ובכלל לעבודה ארכיונאית שבה אני עוסקת.
מהי שיגרת העבודה שלך?
אין לי כל כך שגרת עבודה, בטח עכשיו כשאני מפונה ואין לי סטודיו ואני גרה בחדר אחד בכפר נופש, אבל כשמגיע דד ליין וכבר אין ברירה וצריך ממש להתחיל לעבוד אני אאסוף את כל הדימויים שבחרתי, אעשה מהם דפי אינדקס – אדפיס ואסרוק על מנת שאוכל להתחיל ליצור קולאז׳ים. לפני זה אני אבצע מחקר שבו אחפש נרטיבים שמעניינים אותי, אלך לבדוק אירועים משמעותיים בהיסטוריה ודמויות שמושכות אותי. וככה לאט לאט יווצר נרטיב ודימויים שיאפשרו לספר איתם סיפור לאו דווקא קוהרנטי.
האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו?
כן, אני שומעת כל הזמן מוזיקה חוץ מאשר כשאני צריכה להתרכז וכשאני כותבת הגשות, אני סובלת ממש מלכתוב וצריכה ריכוז מלא. אתחיל את הבוקר בקלאסי אעבור לנינה סימון שמבחינתי היא הגדולה מכולן, בקלות אעבור משמה לאהובה עוזרי, אטה ג’יימס והלאה לקונצ’ה בויקה ולחאריס אלקסיו.
איזה אמן/ית אחרת היית ממליצה לראות?
לפני שלושה חודשים נפטר האמן אבנר בן גל שהיה קרוב משפחה שלי והכאב על זה שהוא לא איתנו ושלא נראה ציורים חדשים שלו הוא גדול מאוד. אני מקווה שכל אמנית ואמן יזכו לראות את הציורים שלו. במיוחד אני מחוברת לציוריו מהשנים האחרונות שמופיעים בהם הרבה דימויים של חיות. בנוסף, גלריה אינדי לצילום בתל אביב מהווה עבורי בית כבר מעל 12 שנה ואני חושבת שזה מקום מאוד מרכזי לצילום ואפשר לראות שמה הרבה צלמות וצלמים שאני אוהבת לרבות חברי וחברות הגלריה.
אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא?
הייתי שולחת אותם לקרוא את “להיות ברפובליקת ויימאר”, מה שאני קוראת לו התנ״ך שלי, כתב אותו ההיסטוריון בעז נוימן ז״ל. בנוסף הייתי שולחת אותם לראות את הסרט משנת 1925 של ווילאם פראגר וניקולאס קאופמן Ways to Strength and Beauty .
מהי התערוכה/פרויקט שעשית שאת הכי גאה בהם?
אני מאוד גאה בספר “ציידת בזמן” שהוצאתי לפני שנה. הספר מבוסס על שלוש תערוכות יחיד שהוצגו בחללים שונים בין השנים 2016–2018. גוף העבודות שעליו מבוססת הטרילוגיה שב אל מקרה רצח שאירע בברלין בינואר 1931 והיכה גלים בעיתונות של רפובליקת ויימאר: פריץ אולבריך, שען מקומי, נרצח בחנותו באישון לילה על ידי שלושה צעירים, בהם נערה בת שש-עשרה, לישן נוימן ובן זוגה. חקירת הרצח והמשפט חשפו כי בעשור שקדם לאירוע הפך אולבריך את החדר האחורי בחנות השעונים שלו לסטודיו לצילום פורנוגרפי ובו צילם מאות נערות צעירות, ביניהן גם נוימן.
אני חייבת את הספר הזה
לקח לי הרבה זמן להוציא אותו לאור ובעיני הוא יצירה בפני עצמה. ברגע שהצלחתי והוא הודפס אני מרגישה שהוא ממש מראה ומייצג את דרך העבודה שלי ואיך שאני חושבת. האפשרות שכמעט כל אחת ואחד יכולים לראות את העבודות היא מתנה בפני עצמה. הספר כמעט אזל וזה משמח ומלחיץ באותה מידה.
איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב תערוכה?
כמו שכתבתי למעלה, אני צריכה חופש על מנת להצליח ליצור אך ללא דד ליין אני מתקשה מאוד. לכן כאשר אני עובדת עם אוצרות ואוצרים אני מבקשת שיתנו לי את זמן הדגירה הזה שבלעדיו שום דבר לא קורה אך שיגבילו אותי בזמן. דיאלוג זה משהו שאני חייבת וספציפית בפרויקט רוח ציפור, איילת השחר כהן האוצרת הייתה כל הזמן עם יד על הדופק וכל שיחה איתה הביאה אותי להבנות חדשות, כמו כן התנסיתי בעבודת סאונד, מדיום שחדש לי. לגבי אספניות ואספנים זו התנהלות אחרת לגמרי הדורשת ממני תעצומות נפש אחרות.
איך את מרגישה כשאת מסתכלת על עבודות ישנות שלך?
תהייה אינסופית האם הן טובות, האם הן מעניינות, האם אני חוזרת על עצמי, האם אני במקום הנכון? אבל גם גאווה על מה שעשיתי עד עכשיו.
אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד?
זכיתי ללמוד אצל שרה פילר, שהיתה המרצה שלי לצילום במכללת הדסה, דרכה התאהבתי בצילום והבנתי שמצאתי שפה ודרך הבעה שהייתה מאוד חסרה לי לפני. אמנית בינלאומית שהייתי שמחה ללמוד אצלה היא טסיטה דין (Tacita Dean), אחת האמניות הבריטיות המשמעותיות ביותר. היא יוצרת תצלומים, סרטים וציורים הבוחנים נושאים של מקריות, נרטיב וזמן שזה רוב הנושאים שמעניינים אותי. בנוסף הייתי מאוד שמחה ללמוד מהאנה הך (Hannah hoch), אמנית דדאיסטית גרמניה שחיה ברפובליקת ויימאר בגרמניה בין שתי מלחמות העולם ועיסוקה העיקרי היה קולאז׳, וממנה אני מושפעת רבות.
בעת הזו, בעיצומה של שעת משבר בחברה הישראלית, החווה תהליכי שינוי ואי-ודאות, נוצרה הזדמנות היסטורית וחברתית מרתקת להתבונן בתלמידים ובצוותי החינוך המפונים מבתיהם בדרום ובצפון מאז אוקטובר 2023 והן בחללי למידה שונים ומשונים שבהם מתנהלת כיום מערכת החינוך החליפית, להקשיב להם ולתת להם במה, קול ונִראות. הפרויקט נולד משיתוף פעולה בין בית הספר מוסררה ובין קרן טראמפ, אשר פועלת מזה למעלה מעשור לקידום והרחבת מעגלי המצוינות במערכת החינוך. לפרויקט נבחרו אמנית סאונד אחת ותשעה צלמים וצלמות.
האמנים, רובם מורים, חקרו, צילמו ופעלו בדרכים הייחודיות להם.ן במרחבי למידה שונים ברחבי הארץ: בבתי ספר קיימים, בחללים אלטרנטיביים שהוסבו לכיתות לימוד ובחללים שהוקמו במיוחד עבור קהילות המפונים. בין מרחבי הלמידה החדשים ניתן למנות אולמות כנסים, בתי מלון, מסדרונות, מקלטים ומיגוניות, מוזיאון מורשת, ספרייה וחדר אוכל. הפרויקט מתמקד בהיבטים שונים הנוגעים לחינוך בעת מלחמה באמצעות סאונד, וידיאו, צילום וטקסט. תוצרי הפרויקט יוצגו בקמפוס הלימודי ובגלריה של בית הספר מוסררה בתערוכה “נדודי למידה”. שמה של התערוכה מתייחס למקום פיזי ונפשי, ללמידה המצויה בבסיס התרבות שלנו ולמצב ארעי, שבו מתקיימת תנועה כפויה בין מרחבים גיאוגרפיים.
התערוכה מוצגת בתאריכים 16.8.24 – 10.10.24 בימים א’-ה’, בין השעות 10:00 עד 19:00. מוסררה · בית קנדה · רח׳ שבטי ישראל 22 · ירושלים.
