האמנית איריס דומאני מעלה את המחזה ‘לואיסה’, על קבלה עצמית ואת האחר, המשלב לייב וידאו, אנימציה, הפעלת בובות ומוסיקה חיה וזאת במסגרת פסטיבל הקרון הבינלאומי. מדובר במחזה לילדים שיגע גם בלב של כל מבוגר

תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים?  

הדימויים שבחרתי קשורים להצגת הילדים שלי, ״לואיסה״. זוהי אגדה על ילדה העשויה ענף קוצני וראש פנינה שיוצאת למסע לחפש מקום רך לחיות בו. ההצגה מתרחשת בסדנת יצירה של אמנית, זו אני, ומשלבת צילום חי של אובייקטים קטנטנים על הבמה. אחד הדימויים הוא ישירות מעולם ההצגה, ורואים בו את לואיסה. השניים האחרים עלו בתהליך העבודה, ויש בהם גרעין של רגש או חומר שיופיע בה, גם אם הם עצמם לא: באחד אפשר לראות עצים המצמיחים עננים – רעיון שיתגשם בהצגה, והשני הוא נוף מסתורי שנראה כמגדלי קרח, שעשויים בעצם מקוביות שאספתי מקרקעית ים המלח ומאבנים אדומות שיהפכו בהצגה לדמויות משנה של הילדות האחרות בכיתה. העיסוק בכל החומרים הללו, רובם טבעיים, והעירבוב שלהם, יחד יצר את העולם הויזואלי של ״לואיסה״.

מה את נוטה לחפש כשאת יוצאת לדרך?

לפני שנים עבדתי כמוכרת בחנות מתנות ואני זוכרת ששאלתי איש שנכנס והתהלך בין המדפים אם הוא מחפש משהו מסויים. הוא ענה שלא, אבל שכשימצא הוא ידע. לא יכולתי להתווכח איתו או להציק לו עם עוד שאלות. הבנתי את המצב שבו את לא יודעת מה את מחפשת אבל כשמשהו שובה את ליבך או מסקרן אותך את מרגישה את זה, וככה זה גם ביצירה. למשל דמותה של לואיסה התגלתה לי כשלגמרי במקרה הנחתי חרוז פנינה על ענף קטן, ופתאום נולדה לה דמות. כן אפשר להגיד שאני מחפשת שילוב חדש, מפתיע, של חומרים או רעיונות, שלא ראיתי בעבר ויש בו מסתורין אם זו דרמה, ונשמה אם זו קומדיה.

האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית? 

כן וכן! הרבה שנים היה לי יחס אמביוולנטי כלפי אמנות, הרגשתי שאולי זה לא דבר מספיק ראוי; שיש עיסוקים חשובים ומשמעותיים יותר להם כדאי שאדם יקדיש את זמנו. לצד זה גם לא הרגשתי שאני באמת אמנית. ״לואיסה״ היא היצירה הארוכה השלמה הראשונה שלי והיא הטתה את הכף לטובת האמונה שאמנות היא דבר שחשוב מאוד לאנשים, מבוגרים וילדים. אמנות טובה נוגעת בנפש, לעוסקים בה היא בהחלט מרפא ואני מאמינה שלצופים בה היא יכולה להיות סעד גדול ומקור להשראה. לגבי עצמי, אחרי ״לואיסה״ השתכנעתי שאני באמת אמנית ושבעצם תמיד ראיתי ככה את העולם, כמלא בסמלים ובמשמעויות נסתרות, תמיד אספתי רעיונות במגירות ותמיד יצרתי והתבוננתי, גם אם הדברים לא יצאו לאור או הושלמו. זה עכשיו מרגיש כמו מזל גדול וזכות לא מובנת מאליה לעסוק באמנות וזה העיסוק הכי משחקי, כיפי ויצירתי שיכולתי לבקש לעצמי. כל זאת לצד הקושי שיש בתהליך היצירה: החשיפה האישית, העיסוק בנפש ובכאב, הספקות וחוסר הביטחון. אני זוכרת שחודש לפני הבכורה נסעתי לירושלים לחזרות וכל כך רציתי לסובב את ההגה ולברוח. ואילולא הייתי מחוייבת בחוזה כלפי אנשים אחרים – הייתי עושה זאת. אז לאמנים בתחילת הדרך אני ממליצה להיות מחוייבים כלפי גורם חיצוני כלשהו. דד ליין הוא חברו הטוב ביותר של האמן. העבודה על ההצגה, שעוסקת בתחושת חוסר השייכות של לואיסה, היתה מסע מאתגר כי היא נובעת מתחושות כאלה שחשתי אני בתור ילדה ונערה והיה קשה לגעת בהן. היום אני יודעת שהייתי חוזרת על זה גם אלף פעם, זה היה שווה כל רגע.

מה העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב? 

אני זוכרת היטב עבודה שיצרתי בגיל עשרים. הייתי במסיבה אי שם בקינג ג׳ורג׳ ובחור אחד הראה לי קיר גדול ברחוב שהוא צייר עליו ציור וסיפר שכל חודש מחליפים שם יצירה. מיד אמרתי שאני רוצה גם. את התעוזה הזו אני זוכרת היטב וגאה בה עד היום.

מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת?

בהמשך לשאלה הקודמת, אני זוכרת את התגובות ליצירה הזו. זה היה קולאז׳ צילומי, הכוונה שלי היתה לצלם ים ולפתוח אופק לרחוב העמוס. הגעתי לחוף עם מצלמה וחבר שעזר לי, כשלפתע צצו שם ארבעה עובדים זרים סינים, פשטו את בגדיהם ונותרו כל אחד בתחתונים בצבע יסוד אחר. הם היו כל כך מאושרים לרחוץ במים, צילמתי אותם והם הפכו לכוכבי היצירה. אלה היו הימים הראשונים של עובדים זרים בארץ, ושמחתי שהם פתאום קיבלו מקום של כבוד על קיר גדול במרכז תל אביב. אני זוכרת שהופתעתי לגלות שהרבה עובדים מאסיה היו מגיעים להצטלם על רקע הקיר הזה, וזו היתה תגובה שמאוד ריגשה אותי. כאילו האמנות הזו נתנה להם ייצוג מלבב בתרבות המקומית.

איך את מרגישה כשאת מסתכלת על עבודות ישנות שלך?

בהמון חיבה והערכה. מכיוון ש״לואיסה״ היתה היצירה הפומבית הארוכה הראשונה והמלאה שלי, אני אתייחס בעיקר לרעיונות, כיווני מחשבה וסקיצות קודמות, שאספתי. במרחק הזמן אני נהנית מאוד לקרוא ולראות את הרעיונות המוקדמים שהיו לי, גם אם אז הרגשתי חוסר ביטחון לגביהם. זה ברור שלא השתנתי במיוחד במובנים מסויימים. גם כשהייתי צעירה מאוד, הדברים שעניינו אותי ימשיכו ויחזרו לחיי שוב ושוב.

מהי שיגרת העבודה שלך ?

דחיינות, דחיינות, דחיינות ואז עבודה מסביב לשעון תוך כדי התמוטטות עצבים. זו חצי בדיחה חצי אמת. אבל, טפו טפו טפו, ההתמוטטות הופכת לאושר וחדוות יצירה והשבועות בהם בילינו בתיאטרון 24/7 ארי טפרברג (הבמאי), דניאל ספיר (המוסיקאי) ואני כשעבדנו על ״לואיסה״, היו מהשבועות הכי מאושרים בחיי והבנתי שכך אני רוצה לחיות: עם אנשים טובים, משחקיים ויוצרים, וליצור יחד כל היום. כשאני בשצף של עשייה אני עוברת מרעיון לרעיון, לעבודה עם חומר, לשיר שעולה פתאום, או מנגינה, ואז צילום או אנימציה או דיאלוג, וזה כיף. אבל אני תמיד צריכה עזרה חיצונית באריזה של הדבר למשהו עם התחלה, אמצע וסוף. עזרה בהחלטות שעבורי הן כל כך קשות – מה נשאר בחוץ? על מה מוותרים מכל האינסוף? ארי היה שם כסלע איתן במקומות הללו.

איזה עבודה של אמן אחר היית ממליצה לראות?

״מסמך ללא שם״ של ארי בפסטיבל הקרון. זו הזדמנות נדירה לראות את היצירה המרגשת הזו פה בארץ.

מהי התערוכה/פרויקט שעשית שאת הכי גאה בהם?

ההצגה ״לואיסה״ כמובן. זה כנראה היה המסע הכי משמעותי שעשיתי בחיי.

פסטיבל הקרון הבינלאומי מציג את מיטב היצירות של התיאטרון החזותי, תיאטרון החפצים ותיאטרון הבובות העכשווי מהארץ ומהעולם. השנה, פסטיבל הקרון הבינ”ל יתקיים בין התאריכים 13 – 17 באוגוסט 2023 במשכן תיאטרון דוידסון החדש בגן הפעמון, ויארח כחמש הפקות בינלאומיות מצרפת, הולנד, דרום קוריאה וספרד וכ 29 הצגות מקור לילדים ומבוגרים. הפסטיבל יציג את מיטב היצירה החזותית שנעשתה בארץ בשנה האחרונה לילדים וייתן זרקור ליצירה החזותית העכשווית בארץ למבוגרים. בפסטיבל יוצגו יצירות המשלבות שפות במה בינתחומיות, בהן חפצים, מחול, קרקס עכשווי, בובות ושימוש יוצא דופן במרחב הבימתי. בכל שנה הפסטיבל מקיים פרויקט חוצות בגן הפעמון בירושלים, בו הקהל מוזמן לשוטט בין יצירות אמנות ולחוות: תיאטרון בובות, מיצבים, מחול, סאונד ופרפורמנס. פסטיבל הקרון הבינלאומי ה-32 יתקיים במשכן תיאטרון דוידסון החדש בגן הפעמון, ירושלים, בין התאריכים 13 – 17 באוגוסט 2023.

פסטיבל הקרון, מכירה מוקדמת מתאריך: 13/7  לפרטים נוספים וכרטיסים  ההצגה ‘לואיסה’ תעלה בפסטיבל להצגות ילדים של תיאטרון הקרון בירושלים ב-17.8 בשעה 18:00.