קריאה שהיא תנועה, שפה שהיא מציאות וחלום, קול שהוא מגע – ‘ימFA’, ספר שיריה של תמי אסולין, הוא מבוא לשירה חדשה וקדומה גם יחד
תמי אסולין, מתגוררת בחולון, הוציאה לאור השבוע את ‘ימFA’, ספר השירה הראשון בתחביר שפת הסימנים פא. אסולין גדלה ברמת גן ליד בורסת היהלומים: ‘אני זוכרת את ריח השוקולד ממפעל עלית. יש שיר שכתבתי על הניחוח ההוא של הילדות’. אסולין למדה בבתי ספר משולבים, עם שומעים לצד חירשים. ‘בילדותי, אהבתי מאוד את חוג הג’ז ותמיד הייתי בתנועה. המפגש עם רקדנים חירשים בלהקת קול ודממה חיזק אותי מאוד ויצר אצלי את ההתמכרות לריקוד’.
האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות סופרת?
אני כותבת מגיל מאד קטן. הדחיפה המרכזית שלי לספרות היתה מצד סבתי, פעילה ציונית שכתבה מאמרים בעל המשמר ובהארץ, והעניקה לי בטחון בכתיבה. היא עודדה אותי להוציא לאור ספר שירה, אך לצערי היא נפטרה שבועיים לפני שהוצאתי את הספר הראשון. היא קנתה לי לימי הולדת ספרים. מילאתי תמיד מחברות, אבל שמרתי אותן במגירה. אמא שלי אמרה לי לא להשוויץ אבל הייתי חייבת להוציא. באותה תקופה לא היה לחירשים ביטחון לפרוץ החוצה, אבל בשלב מסוים, לא היה לי איכפת לי. אני קודם כל יוצרת, והחירשות לא תעצור אותי בשום דבר.
מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת?
כשיצא הספר הראשון שלי, ‘רוצה’, חיכיתי בצד בשבוע הספר בכיכר רבין עם הספרים שלי. אייבי נתן, איש השלום והספינה, הגיע ורכש פתאום עשרים ספרים כמתנה לחיילים. זה נחת עלי בהפתעה ותמיד הערכתי אותו על כך. צעדים קטנים יכולים להנביט תקווה גדולה.
מה היצירה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב? ולמה
ערב ההשקה של ‘ימפא’, בגרסת החוברת, ב’תולעת ספרים’ הייתה הפעם הראשונה שהופעתי עם השירים שלי. בשני הספרים הראשונים לא הייתה לי הזדמנות לחשיפה. ‘מעין’ ורועי צ’יקי ארד נתנו לי לראשונה מרחב לפגוש משוררים אחרים והתחלתי ליצור שיתופי פעולה, שחושפים את השירה שלי אבל גם כישרונות של אחרים והמופע, ‘באס של הלב’, בשיתוף עם המוזיקאית יעל בירנבאום, היה לטעמי שיא נוסף. יעל נכנסה ללב שלי ואני לשלה. היא יצרה מהמילים שלי מוסיקה שהיא עדיין מופיעה איתה.
מהי שיגרת העבודה שלך ?
אני מורה בתיכון במשרה מלאה ומלמדת גם בערבים. כקולנוענית, יצרתי את הסרט הקצר ‘אש בטן’ על בחורה חירשת שעוברת אודישן למחול. אני גאה ב’ימפא’ שיצא בהתחלה כחוברת שהופצה עם כתב העת מעין ונהיה ספר בפני עצמו. ללדת אותו היתה חוויה חזק. הספר הבא נמצא בשלבי העריכה ואני מקווה שייצא לאור עוד מספר חודשים. דרך הכתיבה שלי מעט אחרת: אני רואה את השיר ומרגישה שאני בתוכו לפני שהוא עולה על נייר. הוא ממש מזמין אותי אליו.
האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו ?
אפס מוסיקה. אני חירשת וזה אומר שאני לא שומעת כלום. אני רואה את המוסיקה שלי. היא דולפת בפקקים בכביש, אני רואה מוסיקה דרך ציפור שעפה באיטיות בשמיים. ציפורים על כבל חשמל זה מוסיקה בשבילי.
איזה סופר/סופרת אחרת היית ממליצה לקרוא?
יהודה עמיחי, לאונרד כהן, יונה וולך, דוד אבידן ורועי זמיר. בפרוזה, קראתי לאחרונה את ‘החיוך האטרוסקי’ של חוסה לואיז סמפדרו שמאד קלע לי ללב. לאחרונה, נחשפתי לשירים היפים של לריסה מילר, שהוציאה גם בהוצאת מעין וברחש, הוצאות שגם אני עובדת איתן.
אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם הספרים שלך, מה היית שולחת אותם קודם לראות/לקרוא?
הייתי מראה להם סרטונים של שירחירש. הפרוייקט הזה ממש קורץ לי להוציא אותו באופן בינלאומי. זהו מעין ספר וידיאו אינטרנטי שמונגש עם כתוביות בעברית, אנגלית, ערבית ואיטלקית. אני מקווה להשיג תקציב להוציא את זה כמו שצריך.
*
ירח שר לי
כל לילה
ועושה בי
מוזיקה
של גוף
מיתרים של
מוזיקה
מרעיד בי
בתוף גוף
באס
של הלב
איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם הקוראים?
רוב הקוראים שלי הם אנשים שומעים. שני הספרים הראשונים שלי נכתבו בתחביר העברית הרגיל. ימפא המתוק שלי, שנכתב בתחביר שפת הסימנים פא, הוא פריצת דרך בשבילי כי זו השפה הכי טבעית ואמיתית בלי שעבוד לחוקים שגדלנו עליהם ונוגדים את שפת הסימנים. בפא, למשל, אין בפעלים זכר ונקבה, זה אותו דבר. אין לי צורך להסביר את התחביר שלי, כי הלכתי על האמת שלי. הקורא עובר מסע מרתק והמופעים שלי משלימים את התהליך.
איך את מרגישה שאתה מסתכלת על כתיבה מהעבר?
הכתיבה עוברת מעצמה שינויים, שינויי גדילה וכאבי גדילה. אני אוהבת לקחת את השירים הישנים וליצור אותם מחדש, אחרי פירוק. מסקרן לעבוד על הטקסטים ולחקור את המסע שלי להוויה חדשה.
אצל איזה סופר/סופרת חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד?
הייתי רוצה לפגוש את הכהן הגדול ליאונרד באי שלו, הידרה. או לקיים מפגש יוצרים במדבר, כי המדבר מרגיש לי שקט חירש. הייתי שמחה להכיר משוררים חירשים מחו”ל, שמתבטאים בשפת סימנים חזותית ולקיים איתם שיתופי פעולה.
‘ימFA’, ספר שירה מאת תמי אסולין, הוצאת מעין. עורכים: יעל בירנבאום, רועי צ’יקי ארד וגל נאור