מותו של אביה, יצחק, בתאונת דרכים, טלטל את חייה של הסופרת ליאת לב רן ולימים יביא אותה לכתוב את ספרה הראשון – ‘מורשת חתימה’. בימים אלו, רואה אור, בהוצאת ‘עברית’, הספר ‘בלי כיסוי’ על טרדות של אם צעירה, אשר נעזרת במאהב שלה כדי להציל את נישואיה.
האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות סופרת?
בטח, לא מזמן חוויתי רגע מביך ומבאס בדיוטי פרי, ניגשתי בשיא ההתלהבות לאחת המוכרות לספר לה על הספר החדש שלי ‘בלי כיסוי’, שישב שם על אחת הבמות. הרגשתי כל כך גאה ביצירה שלי, שנים של כתיבה והנה התוצאה – פרי עמלי מוצג שם לראווה, מחכה לקוראיו. אמרתי לה שהוא ספר נהדר לטיסות ושאשמח שתמליץ עליו. היא עיקמה את פניה ואמרה: ‘כן, כן, כל הסופרים שמגיעים לכאן אומרים ככה.’ המלצתי לה לקרוא אותו בעצמה, אבל היא הביטה בי במבט מזלזל ואמרה ‘אממממ, לא נראה לי.’ בלעתי את הרוק, וניסיתי לא לקחת ללב. זכותה לא להתחבר או לא לפרגן, אבל בהחלט עברה לי המחשבה בראש ‘באמת בא לך להשקיע עכשיו בספר שלישי’?
מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת?
‘וואו, המשפט האחרון בספר עשה לי צמרמורת, לא יכול להיות שזה הסוף. את חייבת לכתוב ספר המשך.’ או ‘התחלתי לקרוא ולא הצלחתי להפסיק. כל כך סוחף ומרגש, בכיתי, צחקתי. סיימתי לקרוא ביום’.
מה היצירה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב? ולמה?
לא ראשונה אבל זכורה היטב, בסדנת כתיבה בהנחיית רענן שקד ועומר ברק אחרי שנים שלא כתבתי, קיבלתי החלטה שאני חוזרת לכתוב ויצא ממני טקסט מאוד אישי, על התאונה של אבי והחיפוש אחר הדורס, שלימים הפך לפרק הראשון בספרי הראשון. הטקסט הזה פתח אצלי פצע שחשבתי שהגליד, ובזכות אותו תרגיל כתיבה העזתי להעלות על הכתב ולהפוך את טראומת חיי לסיפור שרובו דמיוני.
מהי שיגרת העבודה שלך?
אין שגרה כזו. אני כותבת בכל רגע פנוי כשצץ לי רעיון, גם מהנייד, גם באוטובוס, אפילו בארוחות שישי אני פורשת לפעמים משולחן האוכל באלגנטיות, כותבת פיסקה מחדר האמבטיה של חמותי וחוזרת כאילו כלום. כמובן שאחר כך אני מסדרת ועורכת, אבל אין לי שגרת עבודה בכתיבה.
האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו?
לרוב אני שומעת שמיעה פאסיבית הכוללת את כל מה שהילדים שלי שומעים באותו רגע, בדרך כלל רעשי רקע של יוטיוברים וטיק טוק.
איזה סופר/סופרת אחרת היית ממליץ לקרוא?
אני אוהבת ספרות מקור ואוהבת לפרגן לספרי ביכורים, ממליצה על תמיר מנדובסקי, עדי הלל וחרות אוסובסקי, בקרב הוותיקים יותר אני מאוד אוהבת את אורלי סיגל, מאיה ערד, עומר ברק ומתן חרמוני.
אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם הספרים שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא?
לספר הראשון, את העונה הראשונה של ‘אמילי בפריז’, כי גם אצלי יש גיבורה שמגיעה לצרפת בפעם הראשונה, מתאהבת בעיר ואיך לא, בבחור צרפתי. לספר השני – סדרה בשם LIFE/SEX על אישה אחרי לידה שמנהלת רומן עם האקס שלה. בלי ספוילרים, אבל הרגשתי שהגיבורה בסדרה ההיא סללה לי את הדרך ואישרה לי שגם אישה אחרי לידה, בנסיבות מסוימות מאוד, יכולה להתאהב מחדש.
קטע מספר/סיפור שלך שאת הכי גאה בו:
קטע מהסוף של ‘בלי כיסוי’: “פתאום הבנתי. נולדנו שלמים. אנחנו מביאים ילדים לעולם כדי לקלקל אותם, ואז אנחנו מנסים לתקן. לפעמים כל מה שצריך זה רגע אחד של תובנה, רגע ללא רציונל או רעשי רקע. ברגע הזה….” (עמוד 171)
איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם הקוראים?
עובד מדהים, אני מוזמנת למועדון קוראות ברחבי הארץ, יש לי סדנת כתיבה בבית יד לבנים בשכונת מגוריי, אני מלווה כותבים בתחילת דרכם, אני זמינה מאוד לשאלות ופתוחה גם לקבל ביקורת, מאוד מאמינה שכל תגובה באשר היא תקדם ותלמד אותי.
איך את מרגישה שאת מסתכלת על כתיבה מהעבר?
מרגישה שעברתי דרך ושגדלתי. אני מאמינה שכתיבה היא כמו שריר שצריך לחזק, ככל שמתאמנים – משתפרים.
אצל איזה סופר/סופרת חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד ולמה?
הייתה לי הזכות ללמוד אצל רונית מטלון ז”ל במסגרת התואר השני שלי בכתיבה יצירתית בב”ש. מורה בחסד, אישה מוכשרת, פמיניסטית שפעלה כל הזמן לקידום האג’נדות שהאמינה בהם, אישה שכולה לב וטוב וראית הזולת. למדתי ממנה רבות על טכניקות כתיבה ועל כתיבה רזה, זכה ונטולת מניירות. הרגשתי שאין בכתיבה שלה צביעות, רק אמת. האמת שלה. ככה אני רוצה לכתוב תמיד. ממקום שבו הלב שלי נקי.
את הספר ‘בלי כיסוי’ יצא לאור בהוצאת ‘עברית’ וניתן למצוא אותו בחניות הספרים המובחרות – קישור לרכישה
