השאלון עם הצלמת יעלה ברזילי

הצלמת יעלה ברזילי מציגה את עבודותיה בתערוכה חדשה מבית מוסררה העוסקת במושג ההקדש. במשך שנה היא תיעדה את בית הכנסת התימני בנחלאות שננטש על ידי מתפלליו ומאז עומד שומם. אין לו גג, יש לו קיר בטון אחד, שני קירות אבן, חזית פח חלוד וחלונות שבורים שמספרים על מה שהיה ודרך עיניה של ברזילי, שגרה מולו, הקדושה לא נטשה את המקום

‘מה שאני לא מעזה לומר או להראות אני מצלמת’ אומרת ברזילי ומוסיפה: ‘אני פועלת באופן אינטואיטיבי ומוצאת את המשמעות לאחר המעשה. אם שולחן הוא מזבח, אז האם כשאני יושבת עליו אני קורבן או מנחה? אם בית הכנסת הוא הקדש, האם אני חוטאת במעשיי או שמא אני מפיחה בו ובי משמעות אחרת? ואם במקום הנטוש הזה יש קיר פח רעוע שעומד איתן ושום דבר, עדיין, לא מזיז אותו, אולי גם בי יש יהדות עיקשת שאי אפשר לקחת?’.

תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים? מה את נוטה לחפש כשאת מצלמת?

החומר גלם לדימויים שלי הוא ביוגרפי. גדלתי בבית דתי, תימני והתצלומים שלי הם אזכורים לאורח החיים שבו גדלתי. יש בי צורך גדול לצלם דברים שאני לא מצליחה לומר. להתעמת עם עצמי, עם הוריי והתרבות בה התעצבתי. אני חווה קושי לומר את הדברים בצורה מפורשת אבל בתצלום אני מרגישה שאני יכולה להיות חופשייה ובמרכז הבמה. ברגע שעולה בי דימוי, נכנסים בי דחף ותשוקה מידית לצלם אותו. אני מתחילה לחפש אחריו באופן בלתי פוסק עד שאני מוצאת אותו. אני מביאה אותו לחלל ומשחקת בו עד שזה מרגיש לי נכון ומצלמת. ממציאת הדימוי עד הצילום עצמו עובר בדרך כלל מעט זמן. אני מפחדת להיות מושפעת מביקורת עצמית. אני מרגישה שאולי לא כל החלקים בתצלום מובנים אך יש בהם רמזים. אני לא מפחדת שלא יבינו למה התכוונתי.

האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות צלמת? 

ברור. זה קורה לפעמים. אני מצלמת במצלמה אנלוגית בפורמט 5X4 בעלת טכניקה מסורתית. בכל פעם שפלטה או פלטות שלי נשרפו או נהרסו במהלך הפיתוח הייתי בטראומה כמה ימים ולא יכולתי לחשוב על להתקרב למצלמה בכלל. את כל הפלטות ההרוסות אני שומרת. גם אליהם אני מחוברת. זה תמיד מחכה מעבר לפינה. שומר אותי לא להיות יהירה. בפלטות ההרוסות יש אלמנט פיזי של כשלון וגם בזה נעים להיזכר כעבור זמן. לפעמים גם חששתי שהדימויים שלי, שהם הסיפור האישי שלי, לא יעניינו מישהו אחר.

מה העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב? ולמה 

התצלום הראשון שצילמתי היה באולפנה שלי. ישבתי מאחורי הכיתות והיו שם שולחנות ישנים שעם הזמן נוצר בהם שקע. היה חורף ובתוך השקע הצטברו מים. הטתי את השולחן כך שהמים ישפכו ונוצר מפל יפיפה. עשיתי זאת שוב עם שולחן אחר וצילמתי. הייתי לבד וזו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הצורך להראות את מה שאני ראיתי.

מהי שיגרת העבודה שלך?

במהלך השנה האחרונה צילמתי באותו חלל, בית כנסת תימני נטוש שהוא “הקדש”. זאת אומרת שאסור לעשות בו שימוש אחר והוא נותר חרב. הוא נמצא מול חלון ביתי. אני עוברת לידו בכל יום. תולה מולו כביסה. ראיתי אותו בכל עונות השנה. יבש ופורח. פיתחתי איתו יחסים. מצד אחד הוא מושא הצילום שלי ומצד שני הוא החורבה הנמצאת מול ביתי, שהיא רוב הזמן בית שימוש לחתולים. ככל שעבר הזמן הצטברו לי דימויים בראש שרציתי להפיק. בכל פעם הייתי בוחרת אחד, מוודאת שיש מזג אויר מתאים, כיוון שלבית כנסת אין גג וקובעת תאריך לצילומים. אחרי הצילומים הייתי נוסעת לתל אביב, מפתחת את הפלטות וסורקת אותן.

במה הפרוייקט הזה שונה מקודמיו?

אני נמצאת בתצלומים שלי ולכן הייתי צריכה תמיד עוזרת או עוזר צלם. זה היה דבר חדש ולא פשוט בשבילי. להכניס מישהו לתהליך יצירה שהוא אישי ולא תמיד מובן.

האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו?

בנערות הייתי שומעת באופן אובססיבי מוסיקה. במקלחת, בשירותים, בזמן שטיפת כלים, בשינה, באמצע שיעור. המוסיקה הייתה בריחה בשבילי. בשנים האחרונות אני כמעט לא מאזינה למוסיקה בזמן שאני עסוקה במשהו אחר. במיוחד לא כשאני מצלמת. אני רוצה להיות נוכחת ולהתמודד עם הרגשות שעולים בי.

איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות?

הייתי בתערוכת הבוגרים של בצלאל והתרשמתי מאוד מבחור בשם אלון קסלר. בעיניי היתה בעבודה שלו קסם לא רגיל שהצית אותי בסקרנות גדולה.

אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא?

אני חושבת שלדפדף בספר הלכה כלשהו נותן הצצה לעד כמה החיים הדתיים סובבים סביב המון חוקים, בכל תחום. העבודה שלי מתעסקת בין היתר גם באובססיביות של החיים הדתיים, שלפעמים מרוב דקויות מפספסים את העיקר, את המהות.

מהי התערוכה/פרוייקט שעשית שאת הכי גאה בהם?

בשנה הראשונה שלי צילמתי בעיר הולדתי מעלות – תרשיחא. התרגשתי נורא לשוטט שם. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שצילמתי במצלמת פורמט בינוני. הרגשתי איך הגוף שלי שייך למקום הזה בקשר של גורל. זה ה DNA שלי. אפילו יותר מהעולם הדתי. לשוטט בזכרון היה חוויה מסחררת ואני מרגישה אותה בעודי כותבת את המילים האלה.

איך את מרגישה כשאת מסתכלת על עבודות ישנות שלך?

אני מצליחה לראות ולהבין יותר מה מושך את תשומת ליבי, מה מרגש אותי ומעורר אותי לצלם. יש בתצלומים הישנים כנות שאני רוצה לשמר. בחלק מהן אני רואה הרבה התלהבות ילדותית ופזיזות. יש בהם עקשנות לצלם דימוי גם כשהתנאים לא מספיק טובים או אין מספיק אור.

אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד?

הייתי רוצה לפגוש את הצלמת פרנצ’סקה וודמן. העבודות שלה עוררו בי את הסקרנות להתעסק בגוף. בגוף הנשי. בגוף בתוך חלל. להרגיש איך תהליך הצילום יוצר הלחמה בין גוף למקום ולזמן.