כולם מדברים עכשיו על חופש הביטוי. נתחיל בזה שמדובר באחד מסוגי החופש הכי מוזרים – לכל אחד מותר לומר מה שהוא רוצה. זה בסיסי אלא שיש הגבלות, אסור לקחת אף אחד איתך לחופש הזה. ג׳ון מיל כתב: ׳אין אמיתות שלמות והאמת היותר שלמה מושגת כפשרה בין דעות שונות המכילות אמיתות חלקיות. לכן צריך לשמוע את כל הדעות ולא להגבילן׳. להבדיל אלף הבדלות ג׳ואן ריברס אמרה: ׳אני הצלחתי על ידי שאמרתי את כל מה שאנשים אחרים חושבים׳. אני לא צופה בחדשות, לא קוראת עיתונים ומה שאני יודעת מגיע, לרוב, משיחות עם נהגי מוניות והפייסבוק, וגם אז כולי מוצפת מידע לא רלוונטי. אבל משהו בכל זאת הבנתי. נתחיל מהשרה מירי רגב – אקדים ואומר שלדעתי, על התרבות והאמנות להיות מיוצגת על ידי אדם בעל ידע וניסיון בתחום, וכמובן רגישות לאוכלוסיה חלשה מאוד שנלחמת על קיומה. נקודת המוצא הראשונה היא שהגברת לא מתאימה לתפקיד, והגיעה אליו ממש כגיבור ספרו של קוז׳ינסקי, ׳להיות שם׳ (תעשו גוגל) וכנראה מישהו צריך להחזיר אותה למקומה. דבר זה יפתור לכולם הרבה מאוד בעיות ובעיקר לגברת עצמה.
אי אפשר לקרוא לפליטים ‘סרטן’, להתעמר בערבים ואז לבכות את העובדה שמכנים אישה מזרחית ‘בהמה’. הסייגים בנוגע לחופש הביטוי מגיעים כאשר מתקיימת פגיעה באחר. אפשר להתווכח על המשמעות הסמנטית של ‘פגיעה’ אבל בשורה התחתונה אפשר להגיד שמדבריה בעבר ובהווה כן משתמעת יכולת לפגוע בצורה אמיתית וחמורה באוכלוסיה מוחלשת. כן, גם נשים הן גם אוכלוסיה מוחלשת, ומזרחיות עוד יותר, אבל וזה מוביל לנקודה חשובה נוספת, רגב נמצאת בעמדת הכוח. כאן נוצר בלבול עמוק יותר, היא רחוקה מלהיות הקורבן בסיפור הזה. בעיקר כי מדובר ללא ספק במי שכפי שהפתגם אומר, השליכה בבוטות אבנים בעודה גרה בבית זכוכית.
גם אם גברת רגב היא אישה מזרחית היא משרתת את המנגנונים הפטריארכליים, המיליטריסטים ועכשיו הממשלתיים האלימים והכוחניים ביותר. היא לא נציגה של תרבות שוליים שהגיעה מהפריפריה כדי לקדם שוויון תרבותי שיכיל יותר נשים מזרחיות, היא באה לייצר צנזורה ובידול עמוק יותר עם אוכלוסיות שמעמדן בסכנה גדולה בהרבה מקריאה בכינויי גנאי. חלק חשוב מחופש הביטוי בדמוקרטיה הוא הרשות לדבר סרה באנשי הממשל. לעודד פגיעה לא, לקלל כן. אפשר להגיד ‘ביבי הוא חלאה חדל אישים עם שיער מטופש’ ולא להיעצר או ‘מירי רגב היא בעלת אותם כישורים וצ’ארם כמו מה שנשאר בארגז חול שלא הוחלף שבוע בבית בו יש שני תריסר חתולים’ ולא לחשוש שהמשטרה תידפק בדלתך. זו המשמעות של חופש הביטוי, ואלו הערכים שהגברת מתנגדת אליהם כצנזורית.
לבסוף, אינני מכירה את מר קוטלר, ולא יודעת מה מצב חשבון הבנק שלו. מה שאני כן יודעת שהוא שייך לקבוצה שמייצרת תרבות ואמנות. זוהי קבוצה ששכרה על פי רוב נושק למינימום, ציבור קטן שמקבל תקציב ממשלתי מחפיר, שמועסק על פי רוב כפרילאנס המקבל שכר של שוטף פלוס אינסוף, מתקיים לרוב מללמד וגם שם מפוטר בסוף השנה כדי שלא יצטרכו לשלם לו תנאים סוציאליים בסיסיים. זה עומד בניגוד לאישה שמקבלת יותר מארבעים אלף שקל לחודש, לשכה, רכב ופנסיה. זה לבד מקנה לו את הזכות לכנות אותה בשמות גנאי, אם כי מוטב שיבחר אותן יותר בקפידה בפעם הבאה.
אז אמר, כך הבנתי, אולי לא חקרתי לעומק, קוטלר אי שם: ׳תארי לך גברת רגב את עולמך שוקט ללא ספר, ללא מוזיקה, ללא פואמה, עולם שאין מפריע בו ללאום לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות מלחכות קש וגבב׳. ועכשיו נבחן את המשפט – הגברת רגב נתבקשה לתאר (שזה כמו לדמיין) עולם ללא תרבות ואז, באותו רגע של הצלחה, כשאין פואמה, מוזיקה וספרים שום דבר לא יפריע ללאום (שזה הכל כלול) לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות. שזאת מטאפורה שיכולה לצאת מהקשרה. כי הרי בלי תרבות ונובלה והצגה כולנו, טוב, אולי דורות ההמשך, בהמות, ולדעתי זאת הייתה הכוונה של האדון. אבל למי אכפת? אנחנו המזרחים תופסים כל חץ שיורים גם אם הוא לא לכיווננו. הבעיה שבמקום להתרכז בעניין מינוי הולם ומייצג יותר את עולמנו התרבותי, אנחנו מתירים את עצמנו מן הבהמה, דבר שחורה לי אישית כטבעונית וכמי שרואה את כל יצורי העולם שווים פלוס מינוס, מבלי להזכיר שמות. בואו נפזר את מסך הערפל שיוצרת התקשורת, מגוייסת או לא, נשגב מבינתי בדיוק כמו מינויים פוליטים כושלים, ונתאר (שכאמור זה כמו לדמיין) את יום חמישי בלי סבב פתיחות, בלי פסטיבלי סרטים או השקות בבית השגריר הצרפתי ולחלופין בלי שרת תרבות. מקווה שגרמתי לשלום עולמי.
מי שאף יותר בעייתית היא הגברת עירית לינור, שקמה לה עם עוד יום שיער רע והוציאה מההקשר כל דבר אפשרי כשלקחה בעיה ניורולוגית ואת קייטלין ג׳אנר, עשתה קוקטיל מסוכן שטוען שטרנסג׳נדרים בעצם דוחים את המגדר שלהם ולכן זקוקים או להתערבות חירוגית או להגדרה – תסמונת הגוף הזרה. עכשיו, חופש הביטוי אוסר עלי לכתוב באמת מה אני חושבת על האישה הזאת, אבל אם אתייחס לעצמי כאל מזרחית שאינה נבדלת מן הבהמה (ומותר לי כי אני גם אמנית וגם סובלת מבעיה נירולוגית) וגם כאמא לטרנסג׳נדר שחוותה וחווה עדיין את הקשיים הרבים של בנה, אני יכולה לומר שאישה טרנסג׳נדרית או גבר טרנסג׳נדר לא קמים יום אחד ואומרים ׳למה לא לעשות את החיים שלנו ליותר קשים? למה לא לסבול יום יום מחוסר סובלנות, מדחייה של החברה, המשפחה, המדינה? הבגידה של הגוף וכולם? כן! זה יכול להיות נחמד, אני חושב/ת שזה מתאים לי׳. אז לא. אני מעריצה את האנשים האלה, הטרנסקסואלים, הטרנסג׳נדריות שכנגד כל המערכות, גם הפיזיות, עוברים את השינוי וליבי על כל אלה שפוחדים, על אלה שאין להם למי לפנות או מישהו שיבין, ושוקעים לדיכאון עמוק במקרה הטוב. כל יום אנשים מהקהילה ומחוצה לה נלחמים על כל נער או נערה אבודים, מנסים להסביר, להגביר את המודעות ולצמצם את הפערים, ויצא שדבר נפלא קרה בשנים האחרונות כשעלו הסדרות ׳כתום זה השחור החדש׳ בו מככבת טרנסג׳נדרית, ׳טרנספרנט׳ שמציגה התמודדות של משפחה כשהאב המבוגר הופך לאישה וכמובן קייטלין ג׳אנר, שאפשר לומר הרבה דברים על אישיותה, אבל אי אפשר לקחת ממנה את התרומה האדירה שהחשיפה שלה תרמה לקהילה. ואני גם אומרת ריספקט שג׳אנר בגילה עברה את התהליך המורכב של שינוי מין. ועם או בלי שחלות, היא אישה. ואם גברת (כמובן אנונימית לחלוטין) מבייצת זה לא הופך אותה לכזו אבל התערבות כירוגית, תוספות שיער ופוטושופ יטיבו איתה. אז חופש הביטוי, לכו על זה, גם ככה לא קראתי אף פעם שום דבר שהיא כתבה, אבל אולי אם נתיח אותה יחד עם שרת התרבות נוכל להתעורר לעולם חדש, קצת חשוך יותר.
