בימינו אפשר להניח כי כאשר תפנו כיום ברחוב לאנשים ברחוב ותשאלו את השאלה, שהפכה כבר לקלישאה, ‘מה השעה?’ הם מיד יציצו בטלפון הנייד הצמוד אליהם תמיד. או שהם יניחו שאתם משתמשים בפיק אם ליין משומש ויגלגלו עיניים לעומתכם. אך גם בעידן האייפון רבים מאיתנו עדיין בוחרים לענוד שעון יד- חלק בוחרים בגרסה פשוטה המציגה רק הזמן, חלק נעזרים במגוון פונקציות מורכבות ומשוכללות ששעון היד המודרני מציע ואחרים מתהדרים בשעוני מותג יוקרתיים כתכשיטים, סמלי סטטוס של איכות ומעמד.
סיפורם המרתק של שעוני היד הוא שיקוף מהלכיה התרבותיים והטכנולוגיים של החברה המערבית במאות האחרונות, החל משעון היד הראשון שידוע אודותיו- השעון שהוצמד לצמיד יד והוענק למלכה אליזבת הראשונה מאנגליה, דרך שעוני הכיס הגבריים הפופולאריים וכלה בשעון היד האלקטרוני הכה שכיח במחוזותינו.
עד תחילת המאה ה- 15 שעונים נייחים אוזנו באמצעות משקולות, נדרשה יציבות רבה על מנת להפעיל את המנגנון והאפשרות להצמיד שעון לגוף הייתה בלתי נתפסת. כל זה השתנה עם המצאתו של הקפיץ הראשי אשר החליף את המשקולות. שענים רבים הציגו בתקופה זו שעונים מיניאטוריים שהסעירו את שוחרי הטכנולוגיה וחובבי הגאדג’טים של המאה ה- 15. רבים זוקפים את ההמצאה לזכותו של השען מנירנברג, פיטר היל, אשר הציג את הקפיץ לראשונה ב- 1511. היל עיצב חתיכות מתכת קטנות לגלגלים משוננים, אשר הצליחו לסובב את המנגנון במשך ארבעים שעות רצופות. הישג חסר תקדים לתקופה. שעוני הקפיץ החדשים נישאו לרוב בתיק או בכיס של בעלי האמצעים המעטים שיכלו להרשות לעצמם גירסה מוקטנת של שעון. אותם שעונים ניידים לא הצליחו להפוך לנחלת הכלל עד המאה ה-17.
השעונים החדשים הודקו לבגדים או נענדו על שרשרת הכרוכה מסביב לצוואר. מדובר היה בקופסאות פליז בצורת צילינדר שרוחבם היה כעשרה סנטימטרים. לרוב הפריטים היו חרוטים ומעוטרים והיוו סוג של תכשיט. את השעונים מתחו פעמיים ביום ולמרות זאת, קשה לומר שהם היוו מופת לדיוק מכיוון שהצליחו להציג רק את השעות, ללא הדקות או השניות, וגם זה במשוער. השעונים לא כוסו בזכוכית כנהוג כיום, אלא בשכבת פליז מחוררת דרכה ניתן היה להבחין במחוגי השעה מבלי לפתוח את המכסה. במהרה התפשט ברחבי אירופה טרנד של שעונים בצורות. העיצובים הפופולאריים היו בצורות ספרים, חיות, פירות, כוכבים, פרחים, חרקים, צלבים ואפילו גולגולות. כיוון שאיכותם הטכנית של השעונים הייתה כה נמוכה, כמעט חסרת תועלת, חשיבותם כמכשור של מדידת זמן הייתה מינורית, אנשים לעתים נדירות ענדו אותם בשביל לדעת את השעה, אך הם נוצרו כתכשיטים מרהיבים וחידושים מרעננים במיוחד בשביל בני האצולה שהעריכו את מלאכת הקישוט, הצורה והמכניזם המסקרן של המכשירים.
במהלך המאה ה- 17 האופנה השתנתה וגברים חדלו לענוד את השעונים על צווארם כתליונים והכניסו אותם לכיסם. מספרים כי שעוני הכיס הפכו לפופולאריים בשנת – 1675 כאשר באנגליה, צ’ארלס השני עזר להפיכת המקטורן לפופולרי. על מנת שיתאימו לכיסי המקטורן הקטנים, שעוני הכיס קיבלו את הצורה העגולה והשטוחה האופיינית להם גם כיום. כאשר צורתם שונתה לעגולה, הם כונו ‘ביצי נירנברג’ על שמם של השענים הגרמנים המוכשרים. מאז, זכוכית שימשה לכסות את חלקו העליון של השעון ושרשרת מתכתית חיברה בין השעון למקטורן. שעונים אלו כוונו על ידי פתיחת חלקם האחורי ומתיחת הקפיצים באמצעות מפתח מיוחד. עם חלוף השנים הקפיצים שוכללו והומצאו גלגלים בעלי מנעד הרמוני וטבעי יותר, מה שהגביר במידה רבה את דיוקם של השעונים והוביל לצירופו של מדד הדקות. ההכרה הציבורית כי השעונים הם למעשה כלים מדעיים ולא פריטי קישוט בלבד הובילה להתקדמות בפיתוח המכניזם- הטכנולוגיה הימית יושמה על מנגנוני שעוני כיס ואלו הפכו למתוחכמים יותר.
בין השנים 1850-1900 חלה מהפכה בייצור שעוני הכיס ושענים עברו מהרכבה ידנית בחנויות קטנטנות ופרטיות לשיטות ייצור המוני. השינוי התרחש במקביל להתפתחות תעשיית הרכבות, כאשר הופיע הצורך בכלים למדידת זמן מחמירה ומדויקת וזאת על מנת לשמור על לוח זמנים בטיחותי. השיפורים במבנה ובביצועי השעונים לא איחרו לבוא ובתחרות הבינלאומית הראשונה לדיוק שעונים שהתקיימה ב- 1876 בפילדלפיה זכו ארבעה שעונים שנבחרו באקראי מקו הייצור ההמוני. באותה שנה נוצר גם “שעון הדולר” בייצור ההמוני, עלותו הנמוכה אפשרה לפועלים הרגילים לרכוש, לראשונה בחייהם שעון. בעקבות הפריחה בייצור שעוני הכיס היעילים והזולים בארה”ב, הצליחה התעשייה האמריקאית לדחוק את זו השוויצרית מתוארה כאימפריית השעונים למעמד הבינוני- הנמוך, תגובת השוויצרים הייתה לשנות את אופי הייצור- מחסכוני לאיכותי.
בתחילת המאה ה- 20 שעוני היד הוכנו אך ורק לנשים ונתפסו כפריטים אופנתיים חולפים ולא כמכשיר רציני למדידת זמן. ג’נטלמנים אמיתיים, אשר נשאו שעוני כיס, צוטטו בזמנו מצהירים ‘נלבש חצאית לפני שנענוד שעון יד’. אך המגמה החלה להשתנות בשנת 1904, כאשר הטייס הברזילאי אלברטו סנטוס-דומונט פנה לידידו הטוב לואי קרטייה והתלונן בפניו על חוסר יעילותם ומהימנותם של שעוני הכיס במהלך טיסה כאשר שתי הידיים צריכות להישמר על ההגאים. קרטייה פיתח שעון יד שטוח עם לוח שעות מרובע. השעון אומץ בשמחה על ידי סנטוס ורבים אחרים ועד היום הדגם של שעון היד הראשון לגברים נושא את שמו של הטייס ‘סנטוס’. ה’סנטוס’ הראשון הוצע למכירה ב-1911, שנת ייצור הבכורה של שעוני היד של קרטייה. חשוב לציין כי כבר ב- 1868 פטק פיליפ המציא את שעון היד הראשון אך היה זה שעון בודד שיוצר במיוחד לאישה.
עדויות נוספות מצביעות על כך שיצרן השעונים השוויצרי ג’ירארד פרגוקס (Girard-Perregaux) צייד את הצי הגרמני הקיסרי באלפיים שעוני יד כבר בשנת 1880 במטרה לסייע בתזמון התקפות ימיות וירי ארטילרי, אמנם האירוע סימן את הייצור המשמעותי הראשון של שעוני יד לגברים אך הפופולאריות שלהם גברה בצורה דרסטית רק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חיילים בשדה הקרב מצאו את שעוני הכיס כפריטים לא פרקטיים ומסורבלים וחיברו במקום את שעוני הכיס עם שתי רצועות עור חתוכות והידקו מסביב לידיהם. קציני הארטילריה, חיל הרגלים והטייסים הקרביים היו תלויים נואשות בשעוני היד שלגופם כאשר הקרבות הפכו למסובכים יותר והצורך בהתקפות מתואמות התחדד. לבסוף, קבלני הצבא החלו בייצור המוני של שעוני יד. השעונים שחולקו לחיילים כונו ‘שעוני ביצורים’- שעונים גדולים, נפוחים ובעלי כתר כיוון ומתיחה מעל השעה 12, כיאה לשעוני כיס דווקא. לאחר סיום המלחמה שעוני הכיס החלו לצאת מהאופנה ועד שנת 1930 על כל שעון כיס נמכרו חמישים שעוני יד. מאוחר יותר, גם במלחמת העולם השנייה לשעוני היד היה תפקיד חיוני בלחימה. שעון ה- A-11בלט בקרב הטייסים האמריקאים שאהדו את הלוח השחור והמינימליסטי עליו בלטו מספרים לבנים גדולים, לקריאה זריזה וקלה.
מנגנוני השעונים הראשונים היו מכאניים בלבד, בחלוף השנים ובהתאם להתפתחויות הטכנולוגיות הוצג ב- 1969 שעון הקוורץ הראשון שהיווה שיפור מהפכני בתעשיית השעונים. אנרגיית הקוורץ הונעה באמצעות סוללה וגלגל הפעימות שציין את השניות, הדקות והשעות, הוחלף במונה דיגיטלי. המנגנון החדש של שעוני היד הפך למדויק מאי פעם וסילוק החלקים המשוננים הנעים גרמו לו להיות עמיד בפני זעזועים והעלים את הצורך בניקוי תקופתי. עד שנות ה- 80 של המאה הקודמת שעוני הקוורץ השתלטו על הפלח המרבי של שוק השעונים האישיים. כיום מרביתם של השעונים הזולים מבוססים על טכנולוגיה אלקטרונית של תנועות קוורץ ואילו שעוני יד יוקרתיים, המיועדים בעיקר לאספנים, זוכים להערכה בזכות המלאכה שהושקעה בהם ואיכויותיהם האסתטיות. השעונים היוקרתיים נבנים מחלפים מכאניים בעבודת יד אך למרות ההקפדה המקצועית במנגנוניהם ובעיצובם הייחודי, יכולת מדידת הזמן שלהם מדויקת פחות מזו של שעוני הקוורץ האלקטרונים.
