פרק מן הספר “פני עצמי” חלק ג’ – שביל של אור שביל של חושך – מאת הסופר והמשורר יחזקאל (אהוב) נפשי

קולומביה, ברזיל, פרד”ס, צעדים אחרונים בגולה, חלונות מוארים בלב החשכה

קולומביה אינה לרוחי. איפשהו בתוך תוכי, אני ידעתי שיהא זה כך. חשתי זאת בליבי עוד למן הרגע בו פסעתי על כבש המטוס, ועיניי נחו במבטן האחרון על שדה התעופה הרובץ מאחור. עם נחיתתי, לאחר יממה בקירוב ומספר רב של תחנות ביניים, התחוורו חששותיי כנכונים. המקום הזה נעדר את החסד והאמת הקיימים בהודו, אשר להם נוכחתי בהיותי שם. אין בו את ההוד והפשטות ההודים, את אותו קיום בראשיתי, נקי וכבר בעת הגעתי לפה, חשתי עצמי כמתהלך בחשכה ורוחי הפכה עכורה מאד. למעשה, את כל ראשית שהותי במקום, ביליתי בחדרון דל, בעוד שאני משקיף לנוף הזר מבעד חלוני. זהו נוף עירוני עגום, אפרפר ופרוורי במקצת. עד עתה, בכל המקומות אשר בהם שהיתי ואשר אליהם הגעתי, אף אם יגע הייתי מן הנסיעות השונות, תמיד, תמיד עלה בי הצורך לתור את המרחב ולהכירו, לראותו מיד. ואילו עתה – ומה מוזרה תחושה זו – לי אין את אותה סקרנות והצורך לסייר על סביבתי. ייתכן ואילו הייתי מתחיל כאן את מסעי, אזי היו הדברים נראים אחרת. ייתכן ופשוט שבעתי מן הנדודים, ולכן ראשי נמלא בגעגועים מתוקים, עזים, באיזו ערגה כמוסה, כמיהה, בתחושת כיסופים למשהו אחר. אני איני רוצה לשוב לביתי. עדיין לא. מה כבר אעשה שם? הלא לי אין אישה המצפה לי, או בית חם אליו אשוב. ואולם, בעוד אני מתבונן אל החוץ, ליבי נמשך לאחור בכוח הזיכרון, ובראשי עולות תמונות מן העבר, מן ילדותי ומן בית מגוריי הנושן. המקום הזה משופע באיזו תחושת נוקשות משתקת. זוהי תחושת אימה אמתית ומוחשית מאוד. חשתי בזאת לראשונה במרב העוצמה, כמספר ימים לאחר הגעתי לבית הארחה אשר בעיר בוגוטה, בשעת הלילה, כשביקשתי לשוטט מעט ושומר הסף אמר לי כי הוא אינו ממליץ לי לצאת אל החוץ. ניצב הייתי לעומתו במסדרון הצר כשתיקי לגבי והוא היה דובר אליי בנמנום מה, כשעיניו מוגפות למחצה. הוא אמר שמוטב יהיה לו אשאר כאן ואסב לצד השוהים האחרים במלון, בחדר הטלוויזיה. אמר כי לא כדאי לצאת לאחר רדת החשכה אלא בקבוצות ובשום פנים ואופן לא להחזיק דרכון וכסף על גופי, מחשש פן ישדדוני בני המקום. לא שעיתי לבקשתו ויצאתי. טוב לי בגפי ובשיטוטיי הליליים. מעבר לכך, אני מעולם לא ראיתי עצמי כחלק מן איזו קבוצה גדולה. בעיניי, אף אם לעתים השהייה בקבוצה יכולה לשמש איזו מטרה, הרי שאת המטרה האמתית, החשובה, היא אינה משרתת. כוונתי היא כמובן לאפשרות הביטוי הטהור. אני איני סבור שניתן להתבטא בקבוצה, או להתקיים בה בחירות אמתית, באופן חופשי. הקבוצה, מעצם היותה, מבליעה את האחד ומעמעמת את ייחודו. ומה לי ולזה? ואולם שומר הסף, צדק בדבריו. הוא אכן ידע על מה הוא דובר ובלכתי, היו תחושות חרדה וקיפאון שוררות ברחובות כל העת. אני חשתי בן יותר ויותר ככל שהייתי הולך ומרחיק, בלא לדעת אנה אני ומהי מגמת פניי. מעולם לא חשתי כה אבוד ביקום הזה, זר לגמרי השרוי בעריריות כה מוחלטת על פני האדמה, כשם שחשתי באותו לילה אפלולי בקולומביה. ואולם, ממשיך הייתי ומתהלך ברחובות העיר הגבוהה, נפחד, מתבונן כל העת לצדי הדרך ולעבר הסמטאות החשוכות, חולף על פני סיעות אנשים, מאזין לדיבורם ולשפתם אשר ממנה הבינותי ולא כלום, כשכל העת אני חש חרדה כבירה מתעבה סביבי. פה ושם, בהיסח הדעת, תוך הילוכי, מחשבותיי היו תועות הרחק ונוסקות הלאה על פני המרחב. בעיני רוחי עלו רזי הנוף אשר להם התוודעתי דווקא בהודו. כל אותם נופים קסומים של בהרות שמש הרובצות על כרי הצמחייה הסבוכה והנהרות ההומים, מגישי הצ’אי שחומי העור אשר לרכבות המיטלטלות, המקדשים הססגוניים, הדקלים אשר צמרותיהם מתנודדות ברוח החמימה של האוקיינוס, האוקיינוס  עצמו. זה הרגיש לי מוזר מעט להרהר בכל זאת, אף טיפשי, שכן אך הגיעותי לכאן. מעבר לכך, אני יודע כי בכל מקום על פני הכדור הזה יש מן הטוב והיפה וכל שעליי לעשות הוא להיטיב ולהתבונן ואז אתוודע לאותו יופי, אולי אף אתמזג עמו. על כל פנים, בעת שהותי הקצרה בבוגוטה, בני המקום לא הטרידוני. מצחיק היה לי לשמוע, עת מסב הייתי בחדר האוכל שבבית המלון והאזנתי לסועדים לצדי, כי קבוצת תיירים אשר עמה הציע לי השומר לשהות, הייתה היא זו אשר נשדדה דווקא. מצחיק מכך היה לשמוע, כי השוד התרחש ברחוב בו צעדתי אני, סמוך לאותן השעות בדיוק. למעשה, ייתכן שאף אני חלפתי על פני השודדים עצמם ואילו הם, בהיותם בני אדם ובראותם כי אני בגפי ומבטי שמוט לקרקע, תפוס מחשבות ושרוי באיזה צער, חשו איזו חמלה וליבם יצא כלפיי ועל כן לא הטרידוני. שהרי אף לנורא שבשודדים יש לב. מקץ שבועיים גמלה בליבי ההחלטה לעזוב את קולומביה, במחשבה שדבר לא יועיל לי עוד בשבתי שם בחוסר מעש. כספי היה מתבזבז שם לריק ועד עתה, זולת אותם שיטוטים ליליים, אשר גם בהם הייתה משום חרדה גדולה וחוסר תועלת, שום דבר בעל חשיבות לא התרחש לי במקום. בכל מקרה, אלו לפחות היו תחושותיי. בראשית מסעי, בזמן רחוק, עוד בטרם רכשתי את הכרטיס לאנגליה, הייתה לי התחושה של הסיפור התלמודי הידוע, זה המספר על אודות ארבעת החכמים שנכנסו בעבי הפרד”ס. הרגשתי הייתה כי אני רואה את הפשט שבדברים, את הרמיזות הדקות מאת החיים לי. חשתי כי אני דורש, שׁוֹנֶה ולומד, ולעתים, לעתים אף מגלה איזהו קמצוץ מן הסוד הנחבא בקפלי היש, בדומה לרבי עקיבא, התנאי היחיד שהציץ, פסע לעובי הפרד”ס ויצא בשלום. ואולם בעת שהותי בקולומביה, רחוק מן היופי והמסתוריות, הרחק מן האהבה והביטחון שהוצעו לי בהונגריה, מן הטבע ונהרות גדולים, כל היופי האין סופי לו נוכחתי, תחת אפלוליות השמים העכורים של עיר הבטון המאיימת, חשתי כי אולי אני דומה יותר לבן זומא מאותו סיפור הגדה, זה אשר, כדברי התלמוד, “הציץ ונפגע”. במובן מסוים, במובן מוחשי מאוד, מרתיע, חשתי כי דעתי הולכת ומתבלעת עליי, כי אלך ואטבע בטיט היון של סבכי הנפש, במידה ואשאר במקום היותי. על כן, מסעי המשיך לעבר העיר סאו פאולו אשר בברזיל. אשר לעיר זו, אני איני רוצה להרחיב עליה יותר משאני מוכרח למען סיפורי, שכן אף בה, אני לא נותרתי אלא חודשים בודדים. בסאו פאולו הכבירה ציפה לי קרוב משפחה מצד אבי העונה לשם פאולו. אדם גדול מימדים היה הוא, טוב לב, עב כרס ומראה חסון, אשר לו עסק קטנטן לסחר חליפין ברכבים. הוא אספני לביתו בו התגוררתי למשך איזה זמן ואשר שם, לאחר עת ממושכת בה לא הגיתי או הרהרתי אודותם כלל, לראשונה ראיתי תמונות ישנות, שחוקות כמעט לגמרי, של בני משפחתי. היו אלו תמונות אשר אני מעולם לא ראיתי קודם לכן ואשר לא הייתי רואה אילולא הגעתי לשם. ובהתבונני בהן, חשתי גל עצום של רגשה כבירה שהולכת ומציפה אותי טיפין טיפין, יותר ויותר, עם כל אחת ואחת מן התמונות השחורות לבנות אשר נחו לעומתי ואשר אני חשתי כי גיליתין כאיזה מטמון נושן הקשור לעברי, אשר לי לא היה אף לא צל של מושג לגביו עד כה. הייתה זו תחושה טובה ונוראה בו זמנית, עמוקה מכדי שאוכל לתארה במילים, ובפעם הראשונה שהתבוננתי בהן, דמעות החלו זולגות מעיניי מבלי שיכול הייתי להשתלט על עצמי כלל. זה אינה בשעת לילה מאוחרת, סמוך לפאולו עצמו, במטבח הבית, כששבנו מבילוי משותף בעיר, מבוסמים במקצת ואך המאור העמום של קולט העשן אשר מעל לקמין היה זורע אורו הדל מעלינו. זכורני כי בשולי השולחן נחו פחיות אחדות של בירה מתוצרת “סקול” וכי פאולו היה גומע מאחת מהן ומעת לעת מצית מקטרתו. בכל ההתרחשות הזו היה נסוך משהו עמום מאוד, מפייס ומרעיד, אשר הביאני לידי תחושה של יציאה מגבולות עצמי. בידי אחזתי שם בתמונה של סבי וסבתי בעוד הם צעירים מאוד, כבני גילי לערך, והם מסבים באיזו טברנה הומה עם עוד כשמונה בני אדם אשר אותם לא ניתן היה לי לזהות. הם היו לכודים בזמן רחוק אשר בו עוד טרם התקיימתי כלל. שולחנם עמוס היה במזון ובדברי שתייה וסבי עטה חליפה שחורה לגופו, בדוברו לאיזה אדם המסב לפניו, אשר אך את גבו ופדחתו ניתן היה לי לראות. לצדו, מסבה הייתה סבתי. היא בהקה למולי בתמונה זו, שופעת באיזה אור פנימי עדין ובחיקה נם תינוק. התינוק הזה הוא אבי. הוא נם בשלווה חרף השאון אשר סביב לו ולו מראה בריא מאוד, אף חסון. שיער סבתי זוהר בעזות נוכח מבזק המצלמה והוא נראה כמעט חי, קלוע ומשתפל במורד כתפה הימנית, בעוד היא מתבוננת בפני תינוקה. אחרי כן, הבחנתי בעוד תמונה אשר לכדה את עיניי. זו צולמה שנים אחרי, אך בה נתן הזמן אותותיו ביתר שאת והיא הייתה אכולת עש בשוליה ומרופטת כמעט לגמרי. בתמונה זו נראו אבי ואביו של פאולו הניצבים זה בסמוך לזה, כשלהם ארשת פנים האומרת אושר גדול של בני נעורים השמחים בחלקם. אחוריהם נסמכים על חלקו הקדמי של רכב אמריקאני כביר (קאדילאק?), ובידיהם הם ממוללים סיגריות נטולות פילטר. כשהיטבתי להתבונן, הבחנתי כי קיים עוד אדם בפנים הרכב, במושב הנהג, והוא כמדומה מנופף מעברה של הזגוגית לעבר הצלם, אך הוא כמעט בלתי נראה. תווי פניו מטושטשים כמעט כליל. מאחור להם, ברקע, משתרע לו חורש גדול מאד, מוריק ומזמין. הם אינם נערים בתמונה, אך גם לא ילדים עוד. אבי נראה לי שם לפני גיוסו לצבא, מה שאמר שגילו אז היה שמונה עשרה שנים בקירוב, או מעט פחות, אולם לי לא ניתן היה לאמוד לבטח. התמונה, כמדומה, צולמה באזור רמת הגולן, שכן ניתן היה לי לזהות את הר החרמון אשר רובץ בצפון ואת אבני הבזלת ועצי האלה אשר ברקע, אך עדיין, קשה היה לי למקמה במדויק. אף פאולו, בשואלי אותו, לא ידע לומר היכן לי זו צולמה ותחילה טען כי הנוף הוא מפה, זאת אומרת, מברזיל, אך אני ביטלתי את תשובתו מיד. לאבי, כל שכן באותן עתים של צנע וקושי, לא היה את הכסף לרכוש כרטיס נסיעה לשום מקום. אני איני יודע. למעשה, אינני יודע עד עתה. הדברים הינם סתומים לי ובזוכרי את התצלום הזה ואת הנוף הנשקף מאחוריו, הוא נראה לי יותר ויותר סוריאליסטי, דמוי חלום מטושטש מן העבר. אני יודע כי פאולו ביקש לשמח את ליבי באותו לילה, כשהציג את התצלומים הישנים הללו לפניי, אך זה לא מה שהתרחש לבסוף. אדרבא, בהראותו לי אותם, חשתי כי אני נמלא איזה כאב, צער על כל אשר הותרתי מאחוריי בישראל וערגה כבירה גם. יותר מכל חשבתי על אבי ועל מעשיו. חשבתי עד כמה אני אוהבו וכמה עשה בעבורי במשך כל אותן השנים אשר חלפו ביעף. בתמונה ההיא הוא נראה היה לי כה צעיר, תמים, עדיין לא מודע לאשר עתיד להתרחש לו בחייו ועל העת הממושכת בה יאלץ לסייע לבנו הפעוט אשר הגיח לעולם הזה ולו מום נדיר. כשחשבתי על כל זאת מבלי להיות מודע למעשיי, פשוט החילותי להתייפח במטבח הקטן, עד אשר פאולו סר מכיסאו והיה ניגש לעברי וטופח על שכמי. כשאני חושב על כך עתה, אני משער שבעת ההיא פשוט הבינותי עד כמה חסר לי במשך כל אותה עת ממושכת של נדודיי. ייתכן אף כי לא היה זה החסך על אי היותו לצדי, אלא הידיעה עצמה כי הוא אינו בקרבת מקום, היא זו שהכאיבה לי יותר מכל. אינני יודע. אני כן יודע כי חשבתי לעצמי שהנה, אני לא ראיתיו כבר כשלוש שנים בקירוב ושהוא חסר לי מאוד, כשם שככל הנראה, אני חסרתי לו. די היה לי בכך. די היה לי במחשבה זו בכדי לומר לפאולו כי אני סבור שמוטב יהיה שנסיים להיום וכי אני פורש לשינה. פאולו מצדו לא פצה אף לא הגה ואך היה סר בחזרה ומתיישב בכיסאו, לוגם לגימה ארוכה מן ה”סקול” שלו, כשבעיניו איזה מבע מוזר. בהיותי בחדרי, היה לי קשה להירדם. זכורני כי הגשם הטרופי היה ניתך לסירוגין על החלון, בעדנה וכי שרב נזרה בכל הארץ. זכורני כי סרתי לעברו ושרבבתי את ראשי אל חלל החוץ, נותן לטיפות החמימות לגעת בפניי בעוד עיניי עצומות, נותן לו לשטוף אותי. זה הרגיש נפלא, והרגיע אותי באיזה אופן. זכורני שהאזנתי לצלילי הרחוב, לקולות האנשים, וכי הללו היו מעפילים מעלה מעלה, מגיעים עד אליי. היו אלו קולות חלושים מאוד, כהמיות דקות וניתן היה לי גם לשמוע פה ושם את צופרי הרכבים השונים אשר מתחת לבית המגורים. שמעתי זעקות שונות בשפה הפורטוגזית ובספרדית, רקיעות רגליים מן הסמטאות הסמוכות ואף דימיתי לשמוע צלילי מוסיקה הבוקעים מן המועדון השוכן במבוא הבניין. כשפניתי להתבונן, הבחנתי כי אכן, מעת לעת, כשהיה אדם כלשהו פוסע פנימה או יוצא אל החוץ, הייתה המוסיקה גוברת, וקולות הרקע נמלטו אל מבעד לדלתות. הללו בני אדם שם למטה, חשבתי בליבי. הם אינם כה שונים ממני. מהם, יש אשר ליבם כבד עליהם, ואילו אחרים, שרויים עתה באיזה מצב נפשי של שמחה והתרוממות. מרביתם אנשים פשוטים, קשי יום, אשר כל שהם מבקשים הוא להסב בנחת עם תום היום, לגמוע מעט משקה בטרם ישובו לנשותיהם, או לעבר ביתם השומם. כמוהם יש בכל מקום על פני כדור הלכת הזה, אלא שאך פרצופיהם, הם אלו אשר משתנים ללא הרף. אחרי כן פניתי שוב לעבר פנים החדר. היה זה חדר אחסון טרם הגעתי לכאן, ללא כל ריהוט, זולת לאותה מיטת מתכת מתקפלת אשר עליה ישנתי אני וניכר היה כי פאולו ניסה לארגנו בעבורי ככל יכולתו, אלא שעדיין, מזוודות מרובות וארגזים המכילים חפצים שונים היו פזורים בחללו הצר, או ערוכים בקפידה אלו על גבי אלו בסמוך לקיר. לי זה לא הפריע. להפך, לי אותה תחושת צמצום הייתה מוכרת מאוד וגרמה לי לחוש נינוח, שכן בהווייתי אני איני זקוק להרבה, והסגפנות אינה זרה לי. יתרה מזאת, לי כבר אינה המקרה לשהות למשך איזו עת מסוימת במחסן, סמוך לשקי אורז ולפחיות שימורים, אף לעכבר אחד, אלא שזה היה מזמן, בהיותי בלונדון. מבטי נמשך לעבר ארון הקיר הגדול, אשר התארך מן קצה הדופן המזרחי של הקיר ועד למערבו וחשתי איזה צורך בלתי מוסבר לפסוע לעברו ולעיין בתכולתו. מה שהתרחש אחרי כן, התרחש כחלום. אני איני יודע מדוע עשיתי את שעשיתי, זאת רק השד יודע. אני משער שהייתי סקרן מדי ושהתמונות והמחשבות על אודות אבי עוררו בי תחושות חזקות מדי מכדי שאוכל להשקיטן, כך שהחילותי מפשפש בארונו של פאולו בלא היתר. לא מצאתי שם הרבה. למעשה, אני איני יודע מה חיפשתי מלכתחילה, אלא שבעת מסוימת, ממש טרם שחשבתי לפנות לעבר אחת מן המזוודות, הבחנתי בשקית גדולה שנחה לצד קלטות סרטים ישנים, ואשר בה מצאתי את התפילין אשר שימשו את פאולו בעת עלייתו למצוות בעיר הזו, במקום בו שוכנת הקהילה היהודית, בקרבת מקום. מבלי משים פערתי את לוע השקית, והתבוננתי בתוכנה. סמוך לתפילין והסידור, נחו חנוכייה קטנה העשויה ברונזה וקלף אשר כריכתו קטיפה כחולה, ובו פרשת פטום הקטורת. שליתי את סידור התפילה היהודי והחילותי קורא בו. חלף זמן כה רב מאז שעשיתי זאת לאחרונה, מאז שהגיתי באבי. בפעם האחרונה בה קראתי את הפרשות השונות או את תפילת “שמע על המיטה”, היה זה בשוכבי בבית החולים, תחת קיום וחיים אחרים. אבי היה לצדי אז. הוא היה נם מדי ערב על הספה הממשלתית, דואג כל העת, סמוך לי בכל רגע נתון, מעניק מעצמו ככל יכולתו. קראתי וקראתי במשך שעות ארוכות, נשאב לעבר המילים העתיקות אשר אותן לא ניתן לאמוד בזמן, ואיזה נועם ונחמה בלתי מחוורים לי שהיו פושטים בי בעשותי זאת, איזו תחושה של חמימות מערסלת אשר גרמה לליבי לרטוט. הם הזדהרו בתוך ראשי כמו כוכבים עדינים, ולי הייתה התחושה המוזרה כי הם נצרבים בתודעתי, כי הם היו קיימים בראשי מאז ומעולם, עוד בטרם היותי מודע להם כלל. פשוט הוצפתי רגשות מעורבים בלא כל יכולת מצדי לרסנם. חשתי כי נתיבים שונים במוחי, אשר עד עתה מעולם לא היה בהם כל שימוש, לפתע הפכו סואנים במידה ניכרת, ניצתים לחיים, כאילו והתעוררתי מאיזו תרדמה והגבהתי עוף מעבר לעצמי. את קריאתי סיימתי עם “שמע על המיטה” וכשעברתי באצבעי המורה על האות האחרונה החותמת את התפילה, מתבונן לתקרה, כשמאור ראשון של שחרית היה בוקע דומם מן חרכי התריס, החילותי בוכה חרישית שוב. הייתה זו בכייה מכל הלב, כזו שמולידה לאחריה תחושת התרוקנות אמתית, שחרור לחופשי, כשהדבר הקרוב ביותר לכך אשר לי ניתן להעלות על הדעת, הוא אולי מה שחשה הנשמה עם ההתכלות הסופית של הגוף הזה וטמינתו באדמה, כשהיא נוסקת מעלה, חופשיה באין מפריע. הדבר התרחש מעצמו, ולי לא ניתן היה לנמקו לעצמי. נהפוך הוא, אני הרי, בכל מובן העולה על הדעת, הייתי מוגן בברזיל ומוקף בחום. מוגן הרבה יותר מאשר במקומות אחרים בהם שהיתי קודם לכן. פאולו הלוא, ביקש להרעיף עליי אך טוב ואושר. מה מוזר. ייתכן שהדבר התרחש לי בשל התפילה ומה שהיא עוררה בקרבי. אולי בשל ההתבוננות בתמונות הישנות או הערגה הכבירה שלפתע חשתי כלפי אבי. אולי סתם חשתי תועה, שרוי עמוק מדי בסחרחרת של החיים מבלי היכולת להתבונן על סביבתי עוד, או לראותה בבירור. ואולי, אולי הייתה זו תגובה פשוטה מאת הגוף בשאיפתו לבקש שחרור מאיזה כבלים שאף הוא אינו מודע למוצאם כלל. אני איני יודע, וקשה לי להניח על כך את אצבעי. אני כן יודע, שלאחר מכן חשתי רווחה עצומה פושטת בי. ואז עלתה החמה ממש, מעפילה במלוא תפארתה, צובעת את חדרי בזוהר מרטיט. דומה היה שיהיה זה יום חם, אך לי זה לא שינה הרבה. עתה חשתי טוב. הזוי במקצת, אך טוב. ואז שיכלתי את ידיי מאחורי ראשי, עצמתי עיניי ואט אט נשאבתי לשינה. חלמתי על אבי. היה זה חלום ארוך ומסובך אשר מרבית פרטיו נשתכחו ממני, אך הוא היה ממש לצדי אז. אני חושב ששוחחנו על הנשיא עזר ויצמן, אך אינני בטוח בכך עוד. זה גם לא משנה. יותר מכך, אני איני זוכר מאום משהותי בביתו של פאולו. למעשה, כל שאר הדברים אשר אינו לי שם אינם מבוארים לי לגמרי. הם גם אינם כה רלוונטיים לסיפורי.

*

הגעתי לחווה גדולה הסמוכה לרצועת החוף. העיירה, אם ניתן לכנות את מקום זה בשם עיירה, שמה גווארז’ה. בעל החווה הוא ידיד נעורים של פאולו, אשר סבור היה שיועיל לי לעבוד עמו שם, תחת שאמשיך לסייע לו בעסקי הרכבים. הוא צדק, שכן עסקי המכירות והרכבים, מעניינים אותי כקליפת השום ואני איני חושב שבעשותי זאת, עשיתי עבודה מוצלחת במיוחד. שיער ראשי וזקני התארכו, צמחו פרא ממש, אך איני גוזז אותם. הבחנתי בכך לראשונה ימים אחדים לאחר בואי לחווה, בהתבונני במראה, וכשביקשתי לגזוז אותם עם המספריים, נמלכתי בדעתי. מדוע לעשות זאת, חשבתי. הרי נעים לי כך ומדוע למנוע בעד משהו נעים להתרחש? יתרה מזאת, נוכח מראי החדש, חשתי עצמי פראי קמעא, כאילו והייתי רובינזון קרוזו השוהה עתה באיזו עיירה נידחת. השמש יוקדת כאן מבמקומות אחרים. בעת השקיעה, כשאני צופה בה וכוס הקפה בידי, היא אף נראית לי כבירה יותר, כאילו בהישג יד, כמו וגווארז’ה ממוקמת גיאוגרפית בסמוך לה פשוטו כמשמעו. הדבר השפיע על עורי שהיה עתה שחום לגמרי ואילו אני איני דובר בקול, ניתן בנקל לחשוב אותי לברזילאי בן המקום. אני חש שליו כאן ואת מרבית היום אני מעביר לבדי. למעשה, זולתי וזולת שני בניו של בעל המקום, אין איש הפועל בחווה השלווה הזו. אנו מקיצים יחדיו מדי יום, עם הנץ השחר ופוסעים איש איש למלאכתו. תפקידי שלי, הוא למלא את האבוס במספוא ואני עושה זאת במסירות ובהנאה, צופה בבהמות המנומנמות למחצה עוקבות אחריי בכבדות, בעוד שק הבד הכביר בידיי. מעבר לכך, ניחוח הקש והדגנים המהולים ברסיסי הלילה, נעימים באפי ומעלים בדעתי זיכרונות של יופי נושן, של אדמה טובה מביתי המרוחק. לאחר מכן, אני פונה לעבר הסוסים. מאז ומעולם הייתה נתונה אהבתי לחיה אצילית זו, ואני גם כתבתי על כך לא פעם ביומניי. נסוך בה משהו שהוא אצילי מאד, אף ארוטי, ולא בכדי הציירים הגדולים של ימי קדם מצאו לנכון לציירם בסמוך לנערות עירומות למחצה, או לצד גיבורים אנשי חיל. אני רותם את אוכף העור ורצועותיו לסוס הכביר ביותר, אשר הוא, כמדומה, מנהיג החבורה (כלומר, אילו אכן יש דבר שכזה, מנהיג בקרב הסוסים. אני פשוט פועל לפי שנאמר לי) העונה לשם פלה, על שם הכדורגלן ומוליכו לעבר נאות הדשא הכבירים ושטחי המרעה אשר מחוץ למרחבי החווה. בעשותי זאת, הסייחים ושאר הסוסים, אף הסוסות וכלבים אחדים, הולכים בעקבותינו. כך אני מבלה עמם שעות ארוכות, מסב תחת העצים הכבירים אשר במרחב, נשכב פרקדן או מניח ראשי על איזה סלע, תוך גמיעת קפה שחור מן המימייה ועישון סיגריות לפרקים. בהיותי שם, בלב הירוק הפנורמי, אני חש כי מימד הזמן משולל כל ערך והשעות החולפות, חולפות ביעף, כבחלום. אני צופה בחיות המופלאות הללו שועטות חופשי, באין מפריע, באקסטזה, לוחכות עשב מן הדשא המוריק אשר לאדמה, מטלטלות את זנבן כנגד הזבובים הטורדניים, מחככות חוטמיהן אלו באלו והצפייה הזו משרה בי עונג כביר. אני חש כי בהיותי סמוך אליהן, צופה כל העת, יש ואני למד מהן הרבה יותר מאשר ניתן לי ללמוד מן האדם. הן מייצגות בעבורי את הטבע הנקי ביותר, הטהור והאציל, על כל צלילותו, והייתי מעוניין לשוחח עמן, אילו הללו יכלו לדבר. אני בטוח כי אילו יכלו לבטא עצמם בשפת אנוש ואני להבין, אז הייתי מפיק מכך הרבה. גוליבר עשה זאת בהגיעו לארץ הויהנהמס, בפגשו את ההוינהונים, הסוסים בעלי התובנה, המייצגים את האוטופיה החברתית (בעוד האדם, אגב, המכונה בארץ זו כיאהו, מייצג את הנתעבות האנושית והבהמיות במהותה). ואולם, אני איני גוליבר או ג’ונתן סוויפט, מחבר הספר, ואף לא שלמה המלך או ד”ר דוליטל, ולכן, איני מבין מאום, זולת מה שאני חש. בהיותי עובד בעבודות הכפיים הללו, שב לעת ערב עייף ויגע מן מלאכתי, אף חבול פה ושם מן עבודות הפרזול וכיוצא באלו, אני מרגיש עצמי כבאמת עושה דבר-מה מועיל. קראתי פעם באיזה ספר, כי יש משהו בעבודת הכפיים אשר נוטל את האדם מזרותו. זה נכון, וכך אני גם חש. אני חש כי משהו אשר היה נוכרי בי כל העת, החל מעזיבתי את הודו ובואי לאירופה, לקולומביה ואז לכאן, ניטל כלא היה. עם זאת, משהו בריא התווסף לי. בריא מאוד. לי אין ספק בכך ואני יודע כי זה קשור לאדמה ולמרחב, לקרבתי לנוף הירוק ורצועות ההרים, לחיה והבהמות אשר סביב לי, להתמסרותי להן ולרווחתן. לי קשר טוב נרקם עם אנסיניו, שהוא בנו הבכור של בעל החווה. הוא גדול ממני בשנתיים, וחסון הרבה יותר, אך הוא סקרן כחתול ומרבה לשאול שאלות כילד קטן. בהיותו נוצרי מאמין, הוא מרבה לשאול אותי על אודות ירושלים ונצרת. כשהוא מתחיל לדבר על המקומות הקדושים הללו, הוא מתקשה לחדול, ועיניו ניצתות, דולקות ממש, באור פנימי. אנו מרבים לשוחח בעיקר בשעות הערב, למול הים, על רצועת החוף, צופים בקצף הגלים בעוד לשונות האש למולנו מבשלות לאיטן את הקפה והרוח החמימה מלטפת. אני מספר לו מה שאני יכול ולעתים אף מוסיף משלי. אני יודע שאין הדבר משנה לו ממש. ואילו הוא מצדו, מביט בי בעיניים פעורות ונשבע שוב ושוב כי בבוא העת, יבקר בישראל ויעמוד על אדמת הקודש, ירחוץ באותם המים עליהם הילך ישו הנוצרי בזמן קדום. מעודי לא ראיתי אנשים כה שקדנים ונאמנים למלאכתם, כאנסיניו ומשפחתו. אנסיניו הוא אחד מן הפועלים ואנשי האדמה החרוצים ביותר שראיתי בחיי. לבדו, הוא נוטל על עצמו עבודה של שלושה גברים. הוא עתיד להתחתן בחודש הבא לעלמה צעירה הקרויה לילה, שמן המושב הסמוך. “מושב של העשירים יותר”, הוא אומר בלעג. זהו זיווג נאה ונעים לי לראותם יחדיו. ביום ראשון האחרון, יום המנוחה, יצאנו שתי המשפחות המתעתדות להתאחד וערכנו סעודה גדולה בטבע. שמחה גדולה שררה באוויר ואיזו תחושה של משהו שבו מן המלכותיות. הייתה זו חפלה גדולה ומהנה, אך אמנם, לא מפוארת. העצים סביב קושטו בסריגים ורדידים לבנים ובבדי כותנה, ופניני פלסטיק השתלשלו מן הענפים המתפתלים, משתרגים עד לעבר הקרקע. בדים צחורים כנוצה נמשכו על האדמה ופה ושם הונחו טבליות זעירות דמויי קמינים, אשר מהן הופץ אור צבעוני, בינות המסובים. מעודי לא ראיתי דבר דומה והיה מרגש להיות נוכח באירוע שכזה. בכלל, היה נעים להסב שם, תחת העצים העבותים, בצל, כשמן המרחק ענני נוצה אווריריים, משוכים עד אין קץ, שטו לאיטם בתכלת האין סופית. אנסיניו ולילה ישבו סמוכים יחדיו כל העת, בשתיקה, כילדים קטנים וראשיהם לקרקע. הם בקושי אכלו דבר מה, או שתו וצחקו כיתר בני המשפחה וביניהם אני. משהו בביישנות הזו של שניהם מקסים וכובש לב. אני זוכר כי בשלב מסוים, לאחר ששבעתי וראשי המשפחות היו משוחחים, התהלכתי מעט בשבילי הפרדס הכביר, כשהכלב לצדי, מכשכש בזנבו כל העת. יש פה מכל הטוב אשר לאדמה להציע; רצועת חוף חומה וים בקרבת מקום, ממש למול חלוני שבחווה. עצים כבירים ומרחבים מוריקים, בהרות שמש וגאיות, סלעים ובעלי חיים מסוגים שונים, ציפורים אשר טרם ראיתי עוד. כל הללו מתגוררים פה, בסמוך לאדם. התהלכתי כה וכה, נפעם מסביבתי כשליבי טוב עליי. צעדתי בסמוך לשדה קטן ובו פולי קפה גדלים פרא, קני סוכר הפורשים זרועותיהם לרקיע כסוגדים. ציציות העשב המטולא ליטפו את ברכיי והלאה במרחק, ראיתי סיעת עצים זעירים אשר במראם נראו לי כזהבהבים יתר על המידה. בהתקרבי, הבחנתי כי לימונים הם אלו. לימונים במאות. הללו ממש כופפו את הענפים כלפי מטה מרוב דשנות. בקרבתם, שיחי פיג’ויה, לא גדולים ולהם תפרחות אדומות, לבלבו. ואף כי אני יודע שעל הפיג’ויה לגדול מעט יותר בכדי שתהא ראויה למאכל אדם, אני לא עמדתי בפיתוי והייתי קוטף מן הפרי ובוצעו בידיי, יונק את תכולתו לקרבי. אחרי כן המשכתי והייתי מגיע למשעול רחב ידיים. והנה הוא כל כולו רפוד כלניות אדומות, אדומות עד קצה העין המשגת, כאילו והאלוהים משך את פיסת הקרקע הזו במכחול אדום עז, קטיפתי ומקסים, יפהפה. ואני הייתי משתפל לעברו. צעדתי וצעדתי, האדם היחיד בלב האדום הזה, כשאבקנים היו נישאים באוויר סביב לי, דמויי פתיתי שלג אשר הקדימו את בואם, מושכים על הכל איזו אי בהירות דמיונית. הכל היה כה חלומי בעיניי, אוטופי, שכן מציאות שכזו, אינה יכולה להתרחש אלא בחלום. ואז חדלתי מלכת ונשכבתי פרקדן על מרבד הכלניות האדומות, וחשתי כי אני נישא אל על ושרוחי עוזבת את גופי ושאני חי בעולם של חלום, כי המצב האופטימאלי והמצב הקיים היו מצמצמים פערם במימד בו התקיימתי והייתה בי איזו התעלות אשר כמותה לא חשתי זה זמן רב. צפיתי בשמים אשר נראו עגולים מעליי ובעננים הבודדים, בכחול הבהיר והנוגה ובענני האבקנים, כשלפתע, ממש למולי – פרפרים. פרפרים במאות, ברבבות. אני ראיתי אותם כענן של יופי טהור והללו היו עוברים מעליי, דואים לאיטם כשטים בים אשר עשוי מאוויר, חולפים כמשבים של צבעוניות, מרהיבים עד לבלי תיאור, עד כדי שנשימתי נעתקה מחזי והייתי הזוי. מהם היו כחולים, בצבע טורקיז, מנומרים וסגולים, לבנים וזהובים, אף אדומים ושחורים. כל אחד יחיד ומיוחד במינו, נברא בייחודיות מופלאה ובדיוק עד לכדי הפרט האחרון. כולם התעופפו יחדיו מעליי כאחוזים באיזה מחול בָּלֶט מעורר התפעלות, כבאיזו מערבולת של כאב מתקתק ופוצע ואני הייתי מביט בהם בהשתוממות ממקום משכבי. ואך כלבו של אנסיניו אשר שהה בסמוך לי, היה לפתע ניתַּר ממקומו ונובח לעברם באקסטאטיות ובשיכרון, מזנק לפרקים ומנסה ללוכדם. הוא כשל בניסיונו, והללו, אף לא הרגישו בו כלל ואך היו ממשיכים וחולפים מעלינו בנחת, עד אשר נעלמו בסבכי הצמחייה, כלעומת שבאו. מעשהו היה מצחיק בעיניי, שכן איש – וכל שכן בהמה – אינו יכול ללכוד את היופי. היופי נתון לבעליו ולו בלבד, אשר אף הוא, הוא אינו האדון לו כלל. וכששרקתי לכלב היה הוא שב לעומתי בדילוג קל, כשזנבו מכשכש לכל עבר ולשונו שמוטה. מקרבו עלתה איזו יבבה כנועה, ובהשפילו את ראשו, נשכב לצדי. התרוממתי ממרבצי והייתי מעביר ידי על גבו. הוא שמח על כך והיה מלקק את אצבעותיי. אחרי כן המשכנו יחדיו.

*

ימים אחדים טרם מועד חתונתם של אנסיניו ידידי וארוסתו לילה, בעיצומן של ההכנות, עזבתי את ברזיל לבלי שוב. כשאני יושב וכותב על כך עתה, בשעת צהריים חמה זו של חודש אוגוסט, עולה בדעתי כי ייתכן והיה עליי לעשות מאמץ ולהישאר. הלוא אהבתי את אנסיניו. בני משפחתו אימצוני בחום לחיקם. אהבתי את החווה ואת השהייה בה, את הנמנום המיוחד הקיים בעיירה הזו, אשר בליבי חשבתי כי אילו לי ניתנת האפשרות להתקיים בחדגוניות הזו הקרויה בשפת אנוש כחיים, הרי שאוכל לעשות זאת אך כאן, באופן הזה, ההיולי, תחת נאות הצמחייה הסבוכות והמזיגה המופלאה הזו של האנושי והטבעי. לדעתי, אין דרך חיים נאותה מזו, אשר מעצם הווייתה מקרבת את האדם ליסודו, ואי לכך, גם לאיזה מרגוע. אנסיניו ביקש אותי שוב ושוב שאשאר, שלכל הפחות אהיה נוכח בחתונה, שאהיה שם בסמוך לו בשעת שמחתו, ביומו הגדול ביותר. אולם אני השיבותי לו שאיני יכול, וזאת בשל מצבי. הבינותי דברים אחדים באותה עת וידעתי את שעליי לעשות. ככה זה, אני משער. אני משער שלעתים ההבנות הקונקרטיות לאדם, מגיחות בראשו דווקא באחת, באיזו פשטות ואף ללא כל ביאור.

*

אינני זוכר עתה את התאריך המדויק. אני זוכר שהייתה התרגשות גדולה בקרב שתי המשפחות וששמחה שררה על הכל. אני זוכר ששמחתי בשמחתם ושהרגשתי כחלק מהם, מהם ממש. הרגשתי שייך לחגיגיות הזו ובמובן מסוים, חלק ממנה. ואמנם ייתכן ותחושתי זו היא אשר גרמה לי לפקוח את עיניי לבסוף ולראות נכונה. אני זוכר שהייתה זו שעת ערב מוקדמת בעוד שנסענו אנסיניו ואני למושב ה”עשירים” הסמוך בטנדר הישן של אביו. מעלינו, השמים עכורים היו, בעלי נופך ועננים החלו מתקבצים קבוצות צפופות ומסועפות. ואולם עם כל זאת, החום הכבד, עודו שרר בעוצמה. אנסיניו הנרגש לא פסק מלדבר למן הרגע בו התרחקנו מן החווה, אלא שאת רוב דבריו אני לא שמעתי כלל והם נשתכחו ממני כעת. אני זוכר שהנמכתי את זגוגית הרכב בעת נסיעתנו, נותן לרוח לבדר את שערותיי, מתבונן במשעולים הסמוכים לכביש הישן, בכרי הדשא השופעים, צופה בעצי הצפצפה והאורן, במטעים הרבים, הסבוכים, נושם את האוויר הירוק לקרבי. מאחור, על ארגז הטנדר הרחב, הכלב רתום היה בשלשלת מתכתית קצרה ובעוד שהיינו חולפים מעת לעת על פני רועה ומקנהו, היה הוא נוהם ונובח ללא הרף. משהללו נעלמו בין המשעולים הרמים, היה חדל מנביחותיו. כך היינו ממשיכים ונוסעים, כשמגמת פנינו לעבר אחד מן בתי המרזח. אנסיניו היה כה נרגש, פזור דעת וחששן כילדון והיה פולט מפיו דברים לחלל הרכב כל העת, בלתי בעלי כל קשר, מדלג מנושא אחד למשנהו, תוך שהוא שוכח לפרקים את סוגיית הדיון עצמו. זכורני, במעומעם, כי היה הוא משוחח עמי על פוליטיקה ועל היבול השנתי. אחרי כן סח לי על המיסה הנוצרית ועל חוות הסוסים. לפתע היה מעקל את השיחה באיזו לוליינות ומספר לי על כך שלוּ ניתן היה לו, היה מפליג עם אהובתו לחופשה ארוכה אל מעבר לים. זכורני כי היה איזה רגע בו הוא שהה מדיבורו למשך כדקה תמימה, התבונן בזריזות לעבר שביל העפר אשר על פניו חלפנו, חייך בחופזה והמשיך באומרו כי הוא מעוניין שחתונתו תיערך בירושלים כלל… קשה להגיד שהבנתי אותו לגמרי. דבריו היו מקושטים מדי ורחבים, בעלי פניות חדות מדי, כמו העבים והרוחות אשר התפרעו מעלינו. ייתכן וכל הצעירים המאורסים חשים תחושות דומות לאלה, או לכל הפחות נוהגים כך. אני איני יודע, אלא שזה נראה לי אך טבעי בשעה זו. ואולם, גם את זאת, אין אני יכול לומר בביטחון גמור, שכן אני, מעולם לא עמדתי במעמד חתן ומאחר וטרם התנסיתי בחוויה, אני איני חושב שאוכל להעריכה כראוי. על כל פנים, מכל אשר היה נאמר שם, זכור לי ביתר שאת כי היה הוא מרבה לספר לי על לילה. הוא לא חדל מלתאר באוזניי את יופייה וצניעותה הרבה, את ענוותה והיותה חסודה ללא רבב וכיצד שהוא בטוח כי היא תהא אם ראויה לילדיהם המשותפים, אף תסייע בעבודות החווה ותאהב, תאהב ללא גבול. אני השיבותי לו כי אני יודע שכך יהיה, שכן ראיתיה בעצמי, ובעיניי נראית היא כאישה האידיאלית לכל אדם החפץ באושר. “עליך לשמוח על גודל מזלך, אמרתי לו. לא בכל יום אדם מוצא אישה העונה על כל צרכיו ואילו אני הייתי אתה, המשכתי, הייתי מברך את היום בו פגשתיה לראשונה… “. אנסיניו לא הגיב לדבריי, אלא אך עיניו נראו לי מצועפות מעט, כאילו והוא אחוז חלום, או נודד למרחק במחשבתו. אחרי כן שב וסיפר לי על החווה. בעשותו זאת, הוא כמו ניעור מחדש והוצף התרגשות. ככל הידוע לי, הוא מעולם לא הרחיק ממנה לכת ובמובן מסוים, במובן כביר, אני יודע כי היא היוותה בעבורו הרבה יותר ממה שהיא כשלעצמה. למעשה, בדיעבד, אני סבור כי ייתכן וככלות הכל, הייתה החווה אהבתו האמיתית והיחידה ואילו העבודות בה, יותר משהפיגו מקרבו את החשש והריגשות השונות, היוו בעבורו את הביטוי האמיתי להתמסרות וההענקה אשר ידע עד כה. כך או כך הוא לא הכיר דברים אחרים בחייו, ובמהותו היה הוא אחד מן האנשים הפשוטים אשר הכרתי בימי חיי. הנאתו הייתה מסווגת לדברים הקטנים ביותר אשר להם נוכח בשטחי החווה ובחופים הסמוכים לה, בטבע הבראשיתי אשר בו התנהל כל חייו ואשר על זיוו התרפק. ואולם, אי לכך, הייתה היא גם בלתי מוגבלת, שכן הטבע בצביונו מהווה את המהות של האי מוגבלות. זכורני כי אמר לי פעם (היה זה ממש בראשית היכרותנו, בהגיעי לחווה) שעובד האדמה אינו ראוי כלל להיקרא עובד אדמה, אלא אך כאשר הוא יפתח כלפיה אהבה בכל ליבו. שייפצע בעבורה וידמם על גופה מבלי להלין על כך. כשנוכח למבטי התמה, המשיך ואמר שכוונתו היא לאהבה ממש, לאוהבה כמו אם וכמו אישה. לכאוב את מצוקתה ולשמוח על פרותיה. להזיל דמעה כל אימת ששתיל יחידי מן המטע אותו שתלתָ במו ידיך כמש, לעלוז בראותך את העצים אותם דישנת מעלים פרי בלבלובם. רק אז – אילו אכן זה יתרחש לך, אמר – תהא ראוי להיקרא עובד אדמה. אני זוכר את המשפטים הבודדים הללו עד היום ואני גם ידעתי כי בבוא העת אכלול אותם בספר או באחד משיריי. משהו באופן הכן שבו אמר את אותם, במבע פניו אשר לפתע נראו לי עמוקים מאוד וחולמניים, נגע לליבי והזכיר לי את שהותי בקיבוץ, עת עבדתי במטעי החציל, בחיי הקודמים. היה משהו פלמ”חניקי מובהק במשפט זה. משהו שהעלה בדעתי את תקופת ישוב הארץ ובראשיתה. משהו בעל נופך ציוני מאד. בהגיענו לבית המרזח, השעות היו מתמוססות אלו באלו ונמקות כעשן גז. זכורני כי שהינו שם זמן רב, אך אני איני זוכר כמה. הדברים עודם מעורפלים בראשי וברובם עמומים. זכורני בית עץ כביר בסופו של שביל עפר. זכור לי שקט בראשיתו של הערב, ואז, לאחר עת מה, המולה כבירה. אני זוכר כי המשקאות זרמו לשולחננו ללא הפסק; קסאשה וקפירינייה, בירת “סקול” דלוחה, כוסות יין וצ’ייסרים של ויסקי נקי, קרף מים צוננים אחת לאיזה זמן אשר הקרחונים היו מעלים אד מצווארו, מיני כעכים וירקות מוחמצים. בלא כל ספק, היה זה מקום חביב למדי. למעשה, היה זה יותר צריף משופץ בפאתי העיירה של ה”עשירים” מאשר בר מפואר, כשם שבתחילה סברתי שיהיה. כמדומה הכל ידעו על אודות החתונה המתרגשת בפתח, ממש כל תושבי המקום ובתחילה הדבר עורר בי איזה תימהון, אלא שאז אמרתי אל ליבי, שהלוא, אחרי ככלות הכל, זוהי קהילה קטנה מאוד, מצומצמת, השוכנת בפאתי פרובינציה נשכחת וכאשר הגשם ניתך על אדמתה, ראשי הכל נספגים מים. עשרות אנשים הגיעו והנערים החולפים על פנינו – אף אלו אשר הגישו לנו את המשקאות – היו סרים לעבר שולחננו מעת לעת, בין ההזמנות, מסבים עמנו ומשיקים כוסות. רבים מחבריו של אנסיניו הגיעו אף הם באותו הלילה. גברים ונשים צעירים, כולם שחומי עור מן השמש וחסוני מראה, מברכים ומחייכים מלוא פיהם, לחייהם סמוקות ועיניהם מאדימות בחלוף השעות. חלקם היו חולפים במקום למשך עת קצרה בלבד, שותים דבר מה, מברכים בכל כוונת הלב, ואז ממשיכים לדרכם בלוויית נשותיהם. חלקם נשארו. הייתה שמחה גדולה ובשלב מסוים אנסיניו ניתר כחתול על משטח השולחן והחל רוקד לצלילי המוסיקה, רוקד כמו ואחזו שד, מקפץ מעלה ומטה כשחיוך נסוך על פניו הסמוקות וחריקות רגלי השולחן הנושא את משקלו השתלבו במוסיקה המתנגנת ברקע כעין תווים חריגים. סיגריה משוכה הייתה בקצה פיו, וכל אימת שצהל וקרא בקול, נדמה היה כי זו תישמט מפיו ותעלה באש את כל השולחן על משקאותיו. זה כמובן לא התרחש. אנסיניו היה מאותם בני אדם אשר ניחנו בקואורדינציה מולדת מדהימה, אשר אף בהיותו מבוסם, הייתה ללא רבב וכל אימת שנדמה היה כי בדל הסיגריה נשמט מפיו, היה משיבו לזווית הפה באיזו תנועה לשונית חדה אשר גרמה לי לצחוק. טוב היה לראותו כך, שרוי במצב זה של אושר, לרקוע בכף היד עם המסובים השונים על השולחן תוך קריאות עידוד בעוד הוא מפזז על גופו, לשמוח בשמחתו, לחוש בה ממש. ואולם בעת מסוימת, אני גם חשתי מחנק קל. חשתי כיצד אט אט ראשי מתערפל עליי ומיטשטש בשל כמות השתייה והעשן הכבד אשר האהיל מעלינו בחדר והיה מתקבץ בכתליו. בתחילה, בהגיענו לפה יחדיו, טרם שהמקום נגדש בני אדם, אני חשתי בנעימות גדולה. תחושתי הייתה כי אני וחברי סרים יחדיו לעבר איזו פינה נידחת בכדי ללגום מעט משקה בניחותא. שני ידידים אשר נפגשו במרחבי היקום הזה באורח פלאי ומגמתם עתה להמתיק סוד יחדיו, לחלוק איזו שמחה אינטימית באופן האישי ביותר. אלא שהמקום מלכתחילה היה זעיר מלאכלס את כולם ובבוא כל ידידיו הרבים (והללו הגיעו אלו אחר אלו באיזה שטף מסחרר, אף בסיעות של כחמישה עשר איש לעתים), פשוט חשתי כי אני נכלא לאיטי ומתרחק מאנסיניו, בעוד גבולות תחומי הולכים ומצטמצמים. אנסיניו היה מלא בהתרגשות ובהתלהבות, פונה מאדם לאדם, מחבק וצוחק בקולי קולות, לוחץ ידיים בתקיעות כף רמות ומרעיף נשיקות לכל עבר, קושר שיחות חפוזות עם ידידיו בשפה אשר ממנה לא הבינותי ולא כלום. כמדומה, ככל שהללו שתו יותר, כך הלכה ונשתכחה מהם היכולת לדבר אנגלית. אני זוכר כי בעת מסוימת התרוממתי ממושבי, קהוי קמעא, נדחק בין הרוקדים ברחבה לקול צלילים רועמים וניגשתי לאנסיניו באומרי לו כי אני יוצא לשאוף מעט אוויר צח. אני זוכר כי הוא התבונן בי בעיניו הבוהקות, אשר בהן היה משהו מן האקסטרווגנטי, אימצני חזק לליבו ונשק לי בלחיי. לאחר מכן סר מעט הצידה והחל זועק בפורטוגזית לעבר חלל החדר בעוד אצבעו המורה פונה לעברי. אני לא הבנתי מאום מדבריו, אך אני יודע כי היו אלה מילים של חום וחיבה וחבריו אשר היו עומדים סביב לנו, היו לרגע חדלים מעיסוקם ותולים בי מבטם, טופחים על שכמי בעוד שפסעתי בינותם אל עבר החוץ, כמו ולרגעים אני אחד מהם.

*

אמרתי לעצמי שאתרחק מעט מן המקום ואנוח לרגע מן ההמולה. שאנשום מעט אוויר צלול, ואז אשוב פנימה אל המסובים ואחגוג עמם, אלא שככל שהייתי הולך ומתרחק והשקט הדומם היה משתלט עליי ועל סביבתי, הייתה הרגשתי הולכת ומיטיבה, כך שפשוט המשכתי הלאה ללא כל מטרה מסוימת. הלכתי לצד הגנים השופעים, פוסע בין שבילים רבים, חולף על פני אנדרטות של גיבורים ודמויות אשר לא ידעתי אודותם דבר. הבחנתי בפסל ברונזה הנישא אל על וגובהו כגובה עץ בינוני, ניצב בדממה בצומת של שדרה נידחת ולו צלם אישה חזקה ומלאת הוד. היה משהו נוקשה בפניה, חמור סבר, הירואי ואף עגום במקצת ובהתבונני בעבודת החרט העדינה אשר נעשתה באזור תווי הפנים, חשבתי אל ליבי, בהיסח הדעת, כי הפַּסָּל אשר יצרה לבטח היה אמן גדול, שכן אני חשתי משהו בעודי מתבונן, איזה רגש אשר קשה היה לי להביעו במילים והוא היה חולף דרכה וזורם לעברי, שוטף אותי ומצמצם את הווייתי מעט מעט עד לכדי המצב בו חשתי כי אך אני והיא שם, לבד תחת השמים זרועי הכוכבים. מי הייתה אותה אישה לוחמת אשר אנדרטה הוצבה כאן למולי, חשבתי בליבי? אני לא ידעתי לומר, אך הייתה לי התחושה כי אני מכירה וכי כבר ראיתיה היכן שהוא בחיי, בעבר. אולי הייתה זו אחת מנשות החלוצים אשר יישבו וייסדו את המקום הטרופי הזה טרם שנים רבות? אולי זכר לאחת מן הלוחמות בכובשים הרבים אשר נתנו עינם באדמה פורייה זו, שחמדוה? לי זה לא היה ברור ובשעה שנרכנתי לעבר טבלת המתכת הזעירה אשר קובעה בקצהו התחתון של הפסל, לא הבנתי מאום מן הכתוב. ציפיתי למצוא שם כיתוב באנגלית, אך זה היה נעדר. סבבתי סביב הפסל הזה זמן מה, מודדו מזוויות שונות, בוהה בקימוריו ובגימורים המוקפדים, מצית סיגריה ואז פניתי לעבר ספסל סמוך, חש תחושות משונות מאוד. דקות אחדות אחרי, פניתי מעליו והמשכתי בדרכי. רגליי הוליכוני הרחק ובליבי חשבתי שאם כבר הרחקתי לכת עד כה, אז מוטב יהיה שאשוב לחווה. אנסינו בוודאי לא ירגיש בחסרוני. חבריו וכל ידידיו הרבים לצדו. המוזיקה מתנגנת והמשקאות זורמים. ארוסתו צפויה להגיע ועמה שתי אחיותיה. כן, אני כבר אראה אותו בשעות הבוקר המוקדמות ואז, אילו יהיה בכך צורך, אנמק את מעשיי. היה עליי לצעוד קילומטרים אחדים בכדי להגיע לעיירה הסמוכה, היכן שהתגוררתי, אך לי זה לא הפריע. אני הרי מורגל בהליכות למרחק. הלוא טיפסתי על הרים שקדקודיהם בשמים, חציתי מדבריות אשר בהן נדמה כי היה הזמן עומד מלכת, אשר בהן ממש קלטתי עד כמה הזמן יכול להיות כה חסר משמעות, שכן בהן הוא קופא ומאות חולפות טרם מתרחש דבר מה. התנמנמתי לסירוגין בבתי נתיבות שונים, לעתים למשך יותר מיממה, בעוד שהייתי צועד לעברם מן הכפרים הסמוכים במשך שעות. מהם כבר מספר קילומטרים של הליכה רגלית, אמרתי לעצמי ועוד בלילה שכזה. מעבר לכך, חשבתי, ברגע שאחצה את גבולות עיר ה”עשירים” ואגיע לכביש הגישה הראשי אשר מוליך לחווה, אוכל לחצות דרך המטעים ומישורי הדשא, כך שדרכי תתקצר. מחשבות רבות חלפו בראשי בפסעי שם, מחשבות סבוכות. אני איני יודע את מקורן ומדוע צצו בראשי דווקא אז. ייתכן והיה זה קשור לעצם היותי מבוסם קמעא. אולי לעובדה שלפתע גופי הולעט בחמצן נקי וטהור, ההפך המוחלט מן אווירת הבר העשנה והמחנקת. במובן מסוים, חשתי כי כל הווייתי מצומצמת לנוכח השמים הפרוסים מעליי כאיזו מניפה קלועת כוכבים, קרוע ומובדל מן הכל, כאילו ולי אין עוד אחיזה ממשית ביקום הזה. אני חושב שתפסתי אז עד מה אני בודד תחת היקום. יתום בעולם הזה המתהלך בו ללא כיוון. שכן ארעי לכל תושביו הקבועים אשר נקרו על דרכי בדרך מקרה. הייתי הנקודה המיקרוסקופית ביותר בתוך עצמי, בכדור הארץ, גומע מרחקים וקילומטרים רבועים על פני כדור הלכת הזה המכונה עולם, בעוד שלמעשה, לנוכח האלוהים, לנוכח היותי בן אנוש בלבד, לא התקדמתי כלל. למול האל וקוצר ימיי, לא ניתן היה לי למדוד כלל את כל אשר השגתי עד כה. תפסתי שכל אשר עשיתי עד עתה, אינו אלא טיפה בים, לא יותר. תנועה אחת במחוגו של שעון אוניברסאלי אדיר, אשר אני לעולם לא אחזה בהגיעו להשלמת המעגל. לנוכח המרחב הרם אשר מעליי, קל היה לי לחוש כך. התהלכתי והתהלכתי, בלא להיות מודע למעשיי ואז, לפתע, החילותי לצחוק בקולי קולות. אף את זאת קשה לי לבאר, כלומר, מדוע לפתע הייתי נלפת איזו בדיחות, אך היה זה צחוק בריא שיש בו מעט מן ניחוח התבוסה, ובה בעת גם מן ההשלמה. היה זה המצב הכי קרוב לשיגעון אותו ידעתי עד כה. כוונתי היא, כי להבזק של רגע קל, התבוננתי על עצמי ממקומם צפייתם של הכוכבים עליי. הכל נפרס לפניי באיזו פנורמה רחבה, וקלטתי, קלטתי באופן אבסטראקטי צלול, כי לחיים ולזמן קצב ודפוס משלהם. זהו מנעד קל אשר אני נוטל בו חלק, אך גם איני. אני קיים בעולם ולמעשיי יש ערך, אך בה בעת, הם גם בלתי בעלי חשיבות וערכם נעדר, כך שאיני קיים בו. כשתפסתי את כל זאת, חשתי נינוח. חשתי מפוקס מאי פעם, ממורכז בעצמי כאילו ועיניי נפקחו לראשונה מאז היוולדי. קשה לומר שהייתי עצוב על עצמי, אך גם לא הייתי שמח. משהו בי זז למקומו הנכון כמו בתצרף הגיון והוא מלאני תוגה על יתמותי, אך גם נחת רוח שבה שביעות רצון. קשה לי להסביר זאת במילות אנוש ואני איני יודע אם ניתן לי לעשות זאת כלל, אך זה הכי קרוב להסבר שעולה על דעתי באשר לתחושותיי בשעות ההן. אני חושב שהשעה הייתה לכל הפחות שלוש לפנות בוקר, בהגיעי למבוא העיירה. זכורני כי מעת לעת חלפתי על פני פנסים אחדים, מהבהבים, בודדים במרחב, בעוד פרפרי העש ורפרפים שונים היו חגים סביבם. זכורני סמטאות ריקות לגמרי, חשוכות ואז שוב מרחבים נפרשים של ירוק חשוך ואפלולי, בעוד אני פוסע בתוכן ודוק הערפל מגיע עד לקרסוליי. אני זוכר את הכוכבים. כוכבים אין ספור, מרהיבי יופי, מרבד רך של פנינים זעירות אשר האירו את דרכי בעמימות, ואשר לנוכחם חשתי כמן אותם יצורי לילה מסתוריים, אשר המו על סביבתי. זכורני כי בעת מסוימת החילותי מתייזע בכבדות ואז פשטתי את חולצתי. מטר דק החל דולף לסירוגין ממשפך הרקיע, עדין מאוד, נראה לעין אך בקושי והיה הוא כה ערב לחושיי במגעו על גופי, עד כדי שעצרתי מהילוכי והייתי פורס ידיי כלפי מעלה, חופן כמה אגלי מים שביכולתי, יוצקם על פניי; על ארובות עיניי ועל עפעפיי, על אפי ושפתותיי, על לשוני, טועם את טעמם אשר הוא כטעם האדמה. בתוך כל הניתוק הזה, הייתי גם חושב על דרכי. הרהרתי על כל אשר חלפתי עד כה, על כל אותם אנשים אשר פגשתי ואשר התווספו לליבי. על הטוב והרע שבכך. חשבתי על הנופים המרהיבים והמדינות השונות, על המבנים והאנדרטות, המבצרים שראיתי, המקומות בהם ישנתי, החופים והעצים המשונים, כל אותם יצורים ובני אנוש אשר לי לא היה כל סיכוי לפוגשם או לראותם בישראל. סובבתי את כל אשר חוויתי בראשי, את כל אשר נקרה על דרכי, אלא שמשום מה, כל האימג’ים והמראות החטופים אשר התרוצצו במחשבתי עוררו בי תחילה איזו קהות, תחת שמחה. ההרהורים הללו היו בלתי נמנעים, אך אותה ערגה אשר אף היא ליוותה את מחשבתי, באופן כלשהו, באופן אשר הוא בלתי מוסבר לי כלל, עוררו בי גם איזה תסכול. זאת אומרת, אני לפחות חושב שהיה זה תסכול. אם עליי לתאר זאת במילים, אז אני חושב שהמילים ההולמות ביותר הן שפשוט חשתי עצמי תלוש מהם בעת ההיא, רחוק מאוד וזה אשר עורר את תסכולי. נעקרתי ממקומי והייתי שרוי במצב ביניים על המשקל, כזה אשר הביא עמו תחושות אשר בהווייתן היו זרות לי עד כה. ואז חשבתי לעצמי, כי באופן כלשהו, אני ידעתי אנה אני פונה עוד מיציאתי את אותו בית מרזח אפלולי, מותירו מאחור ופוסע לעבר עובי הלילה. איפשהו, עמוק בתוך תוכי, חשתי בזאת. משהו שם החל הומה במורד בטני, מתגבש לאט, מזדחל באיטיות ומעפיל למרומי מחשבתי ואני ידעתי זאת. בשעתו, הייתה זו בעיניי אך איזו תחושה אמורפית בלבד, לא יותר. חידה סתומה שמקורה ופתרונה אינם נהירים, אלא שככל שהייתי קרב אל ייעודי, מחשבותיי הפכו בהירות מעט במעט. ואולי, אולי יותר נכון יהיה לומר כי הייתה זו פשוט הכרה. הכרה חותכת ובלתי מתפשרת באשר למצב הקיים. אולי זה מה שהתרחש לי, אלא שהפעם, באופן הצלול ביותר, העיקש ביותר ולפיכך, אולי גם ההגיוני ביותר, שכן להיגיון יש נטייה לנקוף בהכרה ולצוף אל פני הקרקע במצבי נפש של גבול הסביאה. בהגיעי לשביל הגישה הראשי אשר לעיירה, חשתי עצמי כניעור מתוך חלום. עוד הייתי שרוי באותו מצב נפש ייחודי ושרידי הרהוריי רבצו על כתפיי כמו אקטופלזמה של תקשור עם איזו רוח רפאים, אך הייתי נקי וידעתי את מגמת פניי. פסעתי דומם על השבילים הבוציים אשר מי הגשם נקוו בגומותיהם, לאיטי, חולף על פני כרכרות נשיאה מיותמות, כלונסאות עץ וגדרות מעשה ידי אדם. פה ושם אור מאיר נראה מן המרחק, בתנועה וידעתי כי רכבים הם אלו, טנדרים של עבודה, בדומה לזה של אנסיניו ומשפחתו. התבוננתי בבקתות הזעירות אשר לצדדי, במרחק מה ממני, והללו נראו לי כקרוצות מתוך ציור של איזה סיפור עם דמיוני. באחדות מהן, מאור עדין היה נראה בוקע מבעד לחרכי התריסים ועשן דק הסתלסל ממעלה הארובות. אחרות היו חשוכות לגמרי, בעוד ערפילי האד המצועף היה רוחש ומתפתל סביבן לאיטו, כמו היה ישות עצמאית חיה. ואז, בבואי להמשיך, לפתע ניטלה ממני היכולת לנוע. מן המרחק שמעתי אנקה. אנקה קלושה, אשר הביאה לקריסת כל עולמי. בתחילה לא ידעתי זאת וחדלתי מהילוכי כי חשבתי שהגיתיה מתוך דמיוני בלבד, אלא שלא חלף רגע קל ואז שמעתיה שוב; רפה מאוד, חלושה, נישאת על גבי האוויר הטרופי הכבד והיא קרעה את כל החוטים הנותרים של מחשבותיי. זה ארך איזה רגע קט, אך משעמדתי על מקור מוצאה, חרף רחש הטיפות הקל, משהו חייתי לפתע היה ניצת בי. משהו קדמון מאוד, שאולי היה מוצפן בקוד הגנטי שלי עוד מראשית הזמנים באורח בלתי מודע והוא אשר הוליכני בהמשך צעדיי. אני איני יודע לחלוטין מה השתלט עליי ברגעים ההם – ולאמיתו של דבר, עד עתה אני מתקשה להבין את מעשיי – אך חשתי צורך לסור לעבר מוצא הקול הזה כמו וחיי היו תלויים בכך. וכך, לא ארכו הרגעים ואני, כמו תפוס הזיה, לפתע פתאום, מצאתי עצמי מסתנן כגנב לאחת מן הגדרות הסמוכות לי, מזדחל לפרקים על העשב הלחלוחי, ניצת, אחרי כן נרכן בשפיפה, נע במהירות בחסות האפלה, עד אשר הייתי נצמד כשגבי לדופן הקיר החיצוני של אותה בקתה ממנה היה בוקע הצליל הזה אשר ניסר את תודעתי. אני משער עתה, שהיה זה מעשה בלתי שפוי בעליל לעשותו, ממש על גבול הטירוף, אך לי, באותה עת, הוא היה נראה כמעשה הסולידארי ביותר אותו יכול הייתי לעשות. למעשה, היה הוא הגיוני לי באותה עת יותר מכל דבר אשר אותו עשיתי בחיי עד אז. זכורני כי בהיותי שם, הלמות ליבי הואצו וכי לקח לי זמן להירגע. אני זוכר שלא הבחנתי עוד בין הטיפות אשר נשרו על גופי מן הרקיע, לבין זיעתי שלי. אני זוכר שכפיתי על עצמי ריכוז ושזה היה גוזל את כל כוחותיי בתחילה. אלא שאז זה התרחש שוב. סנטימטרים אחדים מעליי, היכן שקובע התריס המוגף למחצה, זה אשר מן השלבים אשר בו היה האור מרצד בעדנה, נשמעה אנחה, אנקה, קול גניחה ותזוזות קלות. הייתה זו אנחה נשית מלאת שיכרון, מלאת עונג, כמו בפולחן מכושף או בתפילת הודיה, מכל עומק הלב והקול הזה ביקע אותי לשנים כמו הייתי ים סוף וקול האל הוא הנישא לעברי, נישא מקרב האדם ועל פני היקום כולו, צולח את כל החלל המפריד ביני לבין סביבתי. ואז חשתי צמרמורת בעורפי, משתלשלת מטה מראשי כזרם חשמלי לעבר כל חלקי גופי הרוטט, לעבר כל תא ותא בגופי, מציתה אותם בלהבות ואני עצמתי את עיניי כי חששתי שמא דמעותיי יגברו ושאשא קולי בבכי ואז הללו ישמעוני ויחדלו מן מעשיהם. ואז אני אשם בחטא אשר אין לו כפרה בעולם הזה. קול האישה היה עולה וגובר בהדרגה, כשמעת לעת היה הגבר נשמע אף הוא ואני הקרנתי עצמי לפנים החדר, נמצא שם וחש עצמי בתוכו ממש, מודע לכל פרטיו. העליתים בדמיוני מתנים אהבים על המרבד הפרוותי אשר אל מול האח, נתמכים מעת לעת במסעד כיסא העץ אשר בקרבתם, שרוגים זה בזו בתנועות חדות, עמוקות מאוד. חמוקי האישה רוטטים ובוהקים ברסיסי זהב אל מול לשונות האש ולה חיוך משוך על פניה האומר שיכרון, עונג וכאב שבו מן העינוי והנחמה, בעוד אך מן גביעי היין אשר לצדם ניתן להבחין בתמונה כולה, שכן הללו יכולים להבחין איש ברעתו, אך לא בהיות שניהם לפותים יחדיו. וכך אני הייתי שם, בחוץ, בגשם ההולך וגובר, מטרים ספורים מקן אהבתם, נתמך על כותל סדוק מחמת השנים כשראשי בין כפות ידיי ונשמתי את כל זאת לקרבי והייתי רואה את הדברים בראשי בבירור מכאיב, כבחיזיון ואז זה הכה בי סוף סוף, פיסת התצרף האחרונה נפלה למקומה הראוי. לא הייתה זו ההאזנה למעשה האהבה היא אשר היממה אותי, לא התגנבותי הפרוורטית לעבר מקום לא לי בעת בלתי ראויה, כי אם תחושת בדידות שלי עם עצמי. כשאני חושב על כך עתה, בדיעבד, הרי שאותה אנקה, מעבר להיותה קורעת את עולמי, הרי שהיא גם השיבה אותי אל עבר עצמי. ממש כך. היא פילחה את ליבי והכאיבה לי מאוד, אך בה בעת, גם פקחה את עיניי. היה זה הקול השמימי ביותר אותו שמעתי מעודי ואשר אין שני לו, אך בהיותו כה שמימי בעבורי, כה נשגב, רחוק אל מעבר לבדידות, מעבר לצער ותהום היאוש, מבעד לאימה, עד אשר בלתי אפשרי היה שלא להתמסר לו, להרקיע עמו לגבהים ואז למעוד כלפי מטה, להיות מוטח ארצה בכאב מצמית. לא, לא היה זה היופי בלבד אשר היממני, אלא ההבנה של היות עצמי לבדי. לא חשתי יתום עוד, כשם שחשתי בראשית צעדיי, אלא לבד לגמרי ביקום, לבד, האנוש היחיד שעוד נותר על פני הארץ וזה היה מכאיב. התרוממתי ממקומי, והייתי פוסע לאיטי אל מחוץ לשביל הגישה של הבקתה הזעירה. כבר לא היה אכפת שאתפס. למעשה, אילו הייתי נתפס ואותו גבר היה יוצא לעברי ומכלה בי זעמו, אני לא הייתי מתנגד כלל. עתה הייתי במקום אחר. עלה קטן בנהר פראי. לי כבר לא אכפת אנה ישאוני המים, כי אני לבד, ומה נורא גורלו של זה אשר לבדו ביקום, לבדו באמת תחת אימת הכוכבים והשמש הקופחת. מחיתי דמעותיי והתקדמתי אולי כעשרה צעדים, כשהאור בבקתה מאחוריי ניצת. סבתי על עקביי והבחנתי בדמות מטושטשת מבעד לזגוגית, מסיטה את הוילון, עמומה, וידעתי כי הגבר הוא זה, אך הוא לא הבחין בי. ואז האור הועם שוב וקול בכי תינוק נשמע מן הפנים, רפוי מאוד ואני פניתי ממקום עומדי והחילותי לרוץ.

*

רצתי מהר ככל שנשאוני רגליי, ללא כיוון, פונה לשבילים אשר נראו לי מוכרים וזרים בו זמנית, חולף כאחוז תזזית על פני מדשאות וצמחייה רמה. מנוסתי ארכה אולי כעשרים דקות, אך לי זה נראה כנצח שלם ובעת שחדלתי, ריאותיי היו דואבות מן המעמסה הפיסית ונשיפותיי השמיעו צליל שורקני חד. עתה בגדיי נטפו תערובת מדובללת של מים וזיעה וקצוות שערי היו דבקים למצחי. נרכנתי לאיזה רגע, ידיי תומכות בברכיי וחשתי מרוקן קמעא מן התחושות אותן חשתי. זה הועיל לי מעט וכשהקצב המואץ של נשימותיי שכך, התבוננתי על סביבתי והבחנתי כי הגיעותי לאיזה תל זעיר, שכן למולי, במרחק, הבחנתי בבקתות המנומנמות. סרתי להתיישב על הקרקע, בלב החשכה. שבתָּ לנקודת ההתחלה, אמרתי לעצמי. אתה באפלה עתה. הכל מתחיל ונגמר באפלה. האפלה היא לידה. היא הרחם של הנשמה. חשבתי על הזוג הזה אשר לו האזנתי. הללו אנשים נורמלים, אמרתי אל ליבי. אנשים מאושרים, המקיימים את ביתם. הם מוצאים נוחם איש ברעותו בימי הרעה וחלוקה הדדית בעתות שמחה. הגבר שב לעת ערב מן עבודתו ומוצא את המיטה חמה והאח מבוערת. תינוקו פורש ידיו באושר, בעוד קול טריקת הדלת נשמע והלה מניף אותו אל על באהבה, באהבה אמיתית. כמה כאלו קיימים בעולם? כמה כאלו אני ראיתי בדרכי? אין ספור! הללו מצויים היו מאז ומעולם בסביבתי, בכל מקום אליו פניתי. ייתכן כי שם, בנחת הזו יש את כל הביטחון לו זקוק בן האנוש בעולם הזה. שם פורח הלב כשושנה צחורה, בצבעוניות, מרקיע רום ונעטף אהבה. הייתכן ואני, בכל מסעותיי השונים, בחצותי את כל אותם גבולות גיאוגרפיים וימים אינספור, הולכתי עצמי שולל? הייתכן כי שגיתי והייתי עיוור, בעוד שהאמת הייתה למולי כל העת? שם, מאחורי כתלים עבים, בליבותיהם של קיטונים זעירים, מוארים בנוגה דק ובשלהבת נר, מאחורי כל אותם סורגים הקבועים באשנבים, אשר מטרתם, מטרתם האמיתית, להגן על הנאהבים, לשמור על קדושת מקדש אהבתם, כי שם הם דבקים יחדיו שוב וניטלים מבדידותם ובכך הופכים בשר אחד. שם ניחוחות עולים מן הקמין מדי ערב ואהבת אישה נמצאת. שם הבית חם ומזמין בניחומים… גם לי מגיע אושר שכזה, חשבתי. לכל אדם מגיע. “אם לבדו, בשורה בפיו”, כך נכתב בספר שמואל. ובכן אני לבדי עתה, בחשכה ואני כה עייף אלוהים, כה עייף. אולי זוהי הבשורה האמיתית ככלות הכל, שלא טוב היות האדם לבדו. גם אני רוצה להניח את ראשי על חזה אישה אהובה, להתנות עמה אהבים אל מול האח, להאזין לקול בכי תינוק, תינוקי שלי. גם אני חפץ בביטחון הזה אשר קיים במה שקרוי בית. גם אני חפץ במה שבכוחו להעניק. אני רוצה להרגיש כך. אני מוכרח ממש, אחרת משהו בי יתקהה עד למצב בו לעולם לא יוכל עוד לשוב לקדמותו. משהו בי ימות. אני עייפתי כבר מנדודיי. ואולם, אף על פי כן, אני ממשיך והולך. אנה אני הולך אלוהים? אני פוסע כל העת, פונה ממקום למקום, חוצה חלקות אדמה ומדינות, מפלח ארצות למכביר כמו הייתי חץ משולח אשר לעולם אינו נוגע בקרקע. לי כבר אין כתובת בעולם הזה. הוא כל כולו כתובתי, אך בה בעת, אני אינני אלא צל חולף בו. צלם אנושי כרוח רפאים ותו לא. אני גומע מרחקים ונופים שונים ללא הרף, אך אנה מועדות פניי באמת? מהי בסופו של דבר מטרתי האמיתית? אני עתה במדינה טרופית, זרה, יפה עד להכאיב. רסיסי הגשם נושרים מן השמים, ניתכים על גופי, מלאי תפארת, אך אני כבר איני יכול להבחין ביופייה. נוכח כל העובדות עליי לחוש שמחה כבירה עתה, אולם זו נעדרת מקרבי. הכל חגיגי סביבי, בעלת נופך של הידור, חתונה עומדת בפתח, אך אני איני חש עצמי כחלק מכל אלו. אני איני חלק מן החגיגיות הזו ויודע גם כי לעולם לא אהיה. אין אלו הם הנופים שלי, כשם שהחגיגה הזו, אינה קשורה אליי באמת. אולי כל אשר חוויתי עד כה לא היה אלא נטול חשיבות. הזיה ולא יותר, היקלעות פלקטית לליבם של אירועים אשר להם אין מנחה אמיתי, לא סיבה ולא מסובב. מיזוג של התנעה פונקציונאלית ואינות. מישהו ממרום פשוט השליך מטבע לבאר, וזו הכתה גלים בדופנותיו. אין המטבע אשמה ביצירת אותן אדוות המכלות את הדופן לאיטו, ממש כשם שאין המים אשמים בעשותם את אשר נועדו לעשות מלכתחילה. אולי כל מסעותיי, כל חיי וגורלי בכלל, לא היו אלא תהליך בנאלי של שזירת אירועים אלו באלו. התפתחות עצמאית של חיים אשר לי אין כל שליטה על היותם. תנועה ללא כל כיוון, ללא כל שליטה מצדי. ואולי, אולי אני הייתי בורח. אולי, באופן סמוי אשר אני אף לא הייתי מודע לו כלל, פשוט הייתי נס, נס כל העת. אך ממי אלוהים, מעצמי? מה מגוחך, הלא אני תמיד דיברתי בגנות הבריחה. תמיד האמנתי שאל לאדם לנוס ממצוקתו, אלא להישיר עיניו כלפיה. שעליו להישיר מבט כלפי עננת המאפליה הזו של קיומו ולפסוע דרכה. אני אף כתבתי זאת פעם. כתבתי כי זה אשר נס, חזקה עליו כי בעת מסוימת ישוב בו ממנוסתו ויעמוד אל מול פני השופטים שבקרבו. אך מה נורא, כי הללו לא יגלו חמלה בשעה שהלה יעמוד לנגדם שוב, אלא יואשם באי ריצוי הדין ועונשו יוכפל. אני איני יודע… כבר איני יודע דבר. אני חושב שהיהדות מדברת על כך. כן, זכורני כי קראתי פעם משהו על דברים בעניין זה בספרו של איזה רב אחד. היה זה ספר ישן מאוד, ואני איני זוכר עתה את שם מחברו, אך זכורני כי היה נכתב שם על אודות מלאכי שרת ספציפיים מאוד, ושהללו אינם אלא שליחים הבאים להעביר בשורות מן אינסופיותו של היקום, מן האלוהים עצמו, לאדם. לכל אדם ואדם יש כאלה הנושאים את שמו והם גם אלו אשר מכוונים אותנו טרם המעשים. הם אלו אשר לוחשים באוזנינו חרש אנה נפנה, לפי מיקומנו ביקום. עוד נכתב שם, כי קיימים כנגדם גם מלאכי חבלה ובאין לאדם כתובת, זאת אומרת, בהיותו במנוסה כל העת, נע ונד על פני המרחב כקין, הרי שאותם מודיעים עליונים לא ימצאוהו בשל תנועתו המתמדת, בשל היותו בלתי בעל מקום משכן של קבע. ואו אז ימצא על ידי אותם מלאכי חבלה דווקא, אלו אשר אורבים בנתיבי העולם והללו לבטח יתאנו לו ולנפשו. מנוסת האדם מעצמו היא חטא. חטא כביר. אני יודע זאת. כן, עליי להאזין לליבי עתה. עליי להיות קשוב. עליי להאזין לנפשי, ולדעת אימתי היא מבקשת מנוח. לכל כלי יש היקף וגבול ליכולתו להכיל את החומר. אף לחפצים הזעירים ביותר, נטולי החשיבות ביותר. הספוג, בהיותו תחת זרם המים, יקלוט כפי יכולתו ואז הללו יזרמו דרכו. ייתכן ואין זה משל כה מוצלח, אך כזו הייתה תחושתי. חשתי כי איפשהו, הכלי הזה אשר מכיל אותי, קרוב לרוויה. חשתי כי הוא שבריר שניה טרם יעלה על גדותיו והמים יזרמו דרכו, יפרצוהו וינתצו את המָטֶרְיָה הזו ממנה הוא עשוי. לי באמת נעים לשהות בחזקת המשפחה הברזילאית החביבה הזו, אך אין זוהי משפחתי. אנה משפחתי עתה? איה אבי ומה מעשיו כעת? אחי הצעיר ציון, היכן הוא ברגעים אלה, ברגעים אלה ממש, בעוד אחיו כאן, שוהה באופל הזה? אף על אחותי ואימי חשבתי. לחשוב אודותן היה בלתי נמנע לי. האם האנשים הבודדים הללו, אשר אף אם ארצה בכך ואם לאו, מהווים חלק ממני ומן אישיותי, אשר בעורקינו אותו דם זורם, מהרהרים בי לעתים? האם, ברגעים של איזו ערגה, של מנוח ממרוצת יומם, באתנחתא של מאית השנייה, דמותי עולה לשבריר רגע בעיני רוחם והם שואלים בליבם: איה יחזקאל, מה מעשיו כעת? אני אימצתי לעצמי זהות חדשה בחווה הזו, המצאתי עצמי מחדש, כן, אך אין זוהי זהותי האמיתית. אני כבר איני יודע את יעדי ומתחיל לחשוב שאולי זה היה היעד מלכתחילה. הפלגה אינסופית במים עכורים ודרך סבכי הערפל. טעייה בלא קץ, במעגלים. אולי כל מגמת החיים הללו, תחת השמים, תחת עינו של האלוהים, היא נעדרות הידיעה. ממש כך, הבהרה שבה ונשנית על קטנותו של האדם. סוקרטס הלוא, כבר חשב על כך קודם. הוא הלא אמר: “אני יודע שאיני יודע” – ומי אני לעומתו. אף אני, איני יודע מאום עתה. אף לא דבר. אבל אני חש… אני חש משהו בקרבי, ויודע כי אי שם, קיימים הפתרונות לשאלות רבות. הללו, מן ההכרח שיהיו קיימים. מן ההכרח שהם היסודות עליהם עומדת האמונה כולה, שכן ראשית האמונה היכן שחדל ההיגיון מלהבין, בדיוק היכן שאין בכוח השכל לתפוס. מה יועילו לי עתה אותם מלאכי שרת? הם הלוא קבועים בכוכבים. מלכותם היא המלכות השמימית, המופשטת, של מעלה והם חיים בהרמוניה רוחנית ובשלווה, חלק מן אחדות הכל ושלמות ההוויה. אך מה יהא על כל אנוש ואנוש המתקיים בעולם הזה והוא בן בלי בית, הלך עובר, בודד, נודד ביתמותו? מה יהיה עליי? אני לבדי עתה. ללא בית וללא מאום. זולת ערגתי, אין לי עתה דבר. ישבתי על האדמה הלחה וחשתי כי ראשי נגדש שאלות רבות, פועל באלפי ערוצים שונים, עד כי הוא נבקע לשניים. הדברים היו סתומים ובלתי מבוארים לי, סבוכים כחלום. הם עדיין כך. אני ניסיתי להמציא פתרונות שונים לכל אותן שאלות אשר עלו בי, אך כל תשובה, אך עוררה בי ספקות חדשים, מבוא לשאלות אחרות, נבדלות אלו מאלו וקשות יותר מקודמתן. במרוצת הזמן אשר חלף, כל אימת שחשבתי כי אני מגיע לאיזה גרעין כלשהו בהוויית קיומי האישי, לא היה זה כי אם קצה חוט בלבד, שלוחה אחת מיני רבבות בהפשטה של הנפש. אני הבנתי זאת אז ובמובן מסוים, כבר לא ידעתי מי אני ממש. לא, אני איני סבור שלהרחיק נדוד הייתה טעות כלל ועיקר. אני הייתי נזקק לכך בשעתו והדבר הועיל לי במידה רבה, יותר משניתן לי לשער כלל. לי אין ספק בכך. אני, איני מצר על רגע. להצר על כך יהא חטא, כי דרך נדודיי בעולם למדתי רבות. רכשתי ידע רב. המסעות הללו שחררו את ליבי והביאו את נשמתי לנסיקה כלפי מעלה. הם לימדוני רבות אודות אחריותי שלי כלפי עצמי ובמהותם היוו בעבורי את השער אותו היה עליי לחצות בכדי לפגוש בעצמי. טרם כל זאת אני התקיימתי באיזה יגון כבד, במצוקה, בעצב חסר פנים אשר אין כדוגמתו תחת השמים, מתהלך בראש שחוח ובכאב כנגד היקום. בנדודיי למדתי להעריכם כראוי. למדתי כי להם יש מקום וכי הם לא יסולאו בפז. הדרך פדתני מכל אלו. הצער הוא דבר נכון. אף את זאת אני למדתי לדעת. הדרך הייתה תחנה ממנה יצאתי לפגוש באלוהים אשר מתקיים בקרב כל יצור חי, אך מצאתיו בקרבי שלי. מלכתחילה היעד היה האלוהים, אך ורק האלוהים, אולם תוך ההליכה הרבה, מצאתי כי הווייתו קיימת גם בי, אותו ניצוץ זעיר ממני אשר זוהר ביפעה ונעשה בצלמו. אני יודע עתה, כי גם כל אדם ואדם ניחן בניצוץ דומה. העניין הוא המעגליות ההולכת ונשנית, השזירה האינסופית הזו אשר כמוה כנצח, צירוף החוליות בשלשלת אשר אין לה תכלית. כל נמל אשר אליו הגיעותי, היה נושא אותי לעבר איזו עיר, אשר בפאתיה, עוד נמל עמד והפלגה המתינה. בהגיעי אל בתי הנתיבות השונים, כל בית נתיבות שהוא, הייתי מתהלך ושב אל עבר בית נתיבות אחר, עולה על כבש מטוס אשר כמוהו כעשרות מטוסים עליהם חציתי מרחבים. ככלות כל שמחה בה חשתי, היה אורב הצער – הולך אל דרום וסובב אל צפון; סובב סבב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח. הכל שב על עקבותיו. כל פרוזדור אשר לעברו פסעתי, אך הוליכני לחדרונים שונים אשר בקצוותיהם המתינו דלתות לפרוזדורים נוספים. כך עד אין קץ! זה גם ייוותר כך לעד. אני יודע זאת עתה. לא, אל לי להצר על מסעותיי, כי אם לשמוח עליהם. הללו לא היו טעות, כי אם תיקון טעות, דבר מה שהיה עליי לחוות. דבר מה שמתוך הכמוס של הנפש קרא לי לפנות ולעשותו. הייתה זו דרכי שלי לגאולה. עליי לשמוח על כך. כל אשר חוויתי, כל אשר עשיתי בנדודיי הרבים, לעומת האל, לעומת עצמי וכלל האדם, לא היו טעות או חטא, אף לא אמת כבירה ומוחלטת, כי אם החיים עצמם. פשוט כך, החיים! איפשהו בין כל אלו; בין כל הפניות הרבות אשר עשיתי בחיי, בייעודי, לבין היכן שהנחוני רגליי על הארץ, במכלול האנרגטי הכביר הזה אשר תָּחום בין הכור המצרף של ההוויה, בנקודת האמצע שלה, איפשהו שם, בין העליון ביותר לתחתון הנמוך, הייתה נוצרת אותה ויטאליות בה אני מתקיים, שם בא לידי ביטוי מה שמאפיין ומגדיר אותי באופן האישי ביותר, כי בלב כל האנרגיה הקסומה הזו גם מתקיימים החיים, שם נוסדים חייו של כל אדם ואדם על פני הארץ. כשהתרוממתי לבסוף ממקום שבתי, דומה היה כי השמים נצבעו באיזה גוון עדין מאוד של כחול. פה ושם שמעתי את הציפורים הניעורות לאיטן ובמרחק מה ממני, נשמעו אוושות חלושות בעובי הצמחייה. היו אלה רחשים של יקיצה והתחדשות ונעים היה לי להלך בינותם. תחושתי הייתה, כי הם עוטפים אותי באיזה מתק אשר בו מן הרחמים והחיבה, כמו ואני הייתי תינוק ברחמו הכביר של העולם. במקומות בודדים, עוד ניתן היה לי להבחין בדוק הערפל אשר ניגר על הארץ, מתאבך לאט ובחולפי על פני העצים הרמים, הבחנתי כי בדופנותיהם מנצנצים אגלי המים כפנינים. שמעתי קול יללת תן במרחק. קול רפה מאוד, יחידי במרחב, אשר לא זכה לכל מענה. דומה היה כי הכל סביבי תפס איזה נופך ייחודי משל עצמו, אינדיווידואלי מאוד, אשר הבזיק באיזה טוהר עצמאי. ואז החל לרדת הגשם שוב. תחילה טיפין טיפין ואז, בהדרגה, היה גובר. לי הוא לא הפריע, שכן אין בליבי על הגשם במאום, זולת אהבה. הוא היה גובר וגובר, נוקש על הקרקע ועל גופי, ועמו היה גובר גם החום. התהלכתי והתהלכתי, איני יודע לבטח כמה זמן, עד אשר הגיעותי לפאת מדרון תלול ושם חדלתי מהילוכי. לנגדי, ניצבים בגשם הזלעפות כמטהרים עצמם במים, זעים דומם עם הרוח כרוקדים, ראיתי אשבלים סגולים וכלניות אדומות. ראיתי את אברנית הנשר, אשר עלעליה דמויי הנוצות פרושות לשמים, ובר לוע סיני ואגורה מדברית, וסוג של ברומית אשר לא ידעתי להבחין איזהו. מזרחה מהם, במרחק, היו ההרים המצועפים משתרעים בנחת, נראים בקושי בשל מסך המים, נמים בשלוותם הנצחית, כשמתחתם, כלוחית של כסף צלולה, תכלכלה וירקרקה מעט, היה משתרע האוקיאנוס האטלנטי הרחק עד לגבולות אפריקה, הרחק עד לקצה גבול העין המשגת. חייכתי לעצמי ונשמתי נשימה עמוקה מלוא ריאותיי. תחושתי הייתה כי האוויר הצלול, המעורב בניחוח האדמה השופעת ורסיסי הגלים הנישאים, מפיחים בי חיים, והם היו ניתכים בפניי ממש, זורמים בכל כולי בעוצמה סואנת, עד שחשתי עצמי כניעור מן תרדמה עמוקה, עתיקה ומסתורית מאד, אשר בה הייתי תפוס משך כל חיי עד כה. השתהיתי שם עוד רגעים ארוכים, מנסה ללכוד בעיניי את כל התבל הזו אשר נפרשה לעומתי, אך היה זה מעל לגבולות יכולותיי הפיסיות. ואז חייכתי לעצמי והייתי מהנהן בראשי. הביתה אמרתי אל ליבי חרש. ואז, לאחר איזה רגע, חזרתי על הדברים בקול רם. אחרי כן, צעד אחר צעד, החילותי פוסע באיטיות מטה, מתקדם לאט לעבר הנקודה הזעירה מתחת, הלא היא החווה, מקום מגוריי בעת ההיא.

*

ויהי היום ויאמר ה’ אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול. ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה… וילך אברם כאשר דיבר אליו ה’… ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ואברהם יצא את בית אביו ואימו הורתו כשראשו שחוח מטה, ויחצה שמים כחולים ועבים כבדים, עבים הנוצרים בחובם את כל צורות האנוש והחיה אשר בארץ, בעלי גוונים להם אין חקר ואשר מילים לא יתארום בכל שם. ויחצה יערות מטולאי עשב למכביר, כאלו אשר נוסדו עוד בראשית העולם, הנהגה בידי זה אשר אין לו השם המפורש. ויעפיל מעלה למרום הרים שקדקודיהם אוויר של לבן ואור ותחושת האלחוש שלטת, כי אין האדם, בהיותו אך אדם, יכול להעפיל כה למעלה היכן שהאל עצמו שוכן. ויוסיף לכת כחולם למשך עת אשר כמוה כנצח, מונע בידי קול הבוקע מן נשמתו פנימה, אנוס על פי דיבור וצו נפש, ויחצה מדבריות צחיחים בהם נחשולי האובך ורסיסי האבן נישאים עד לבלי קץ ברוח הפראית. ויהי בנדודיו יגיע עדי נהר גדול ויחצהו, והיה הנהר מוחה בקסמו את חייו הקודמים. ויסף לכת עוד מעט, עוד שנים אחדות, תשוש ויגע בחשבו כי כוחותיו כלו, ויעל מעלה לרום ההר האחד ויראה פני האלוהים וייפקחו עיניו לראשונה בצחות אשר אין כמוה לעוד אדם על פני היקום כולו, כי ברגע ההוא היה הוא פוגש בעצמו והוא האחד, הופך אחד עם הכל ומכיל את הבריאה כולה, והוא ניעור. והנה עתה, בקץ כל הקיצים ובראשית כל ההתחלות, בעמדו בלב שממה, יתפוס מראות האלוהים ואת אשר הללו אומרים לו, יבחין בהם על צבעם המקורי וישמע לחישת האל הבוקעת מן הפנים ומגמתה הלב והוא בן עשרים ושמונה שנים ודרכו מחוורת לו יותר מתמיד, יותר מבכל עת אחרת בה היה שרוי בחייו הקודמים.

פני עצמי – כרך ג’ / טרילוגיה מאת יחזקאל נפשי / שביל של אור שביל של חושך המסע אל האלוהים / כרמל הוצאה לאור /  80 ₪ / להשיג בחנויות הספרים המובחרות