כתבת האוכל שלנו, שירלי סומק, טעמה את תפריט הטאפאסים של מסעדת פאסטל, ונשארה עם טעם של עוד

מערכת היחסים של ליאור ושלי התפתחה קצת הפוך. מזרות מוחלטות הפכנו לשותפות במדינה זרה, הבית המטאפורי אחת של השנייה בבית פיזי שהוא לא של אף אחת. אחרי זה נהיינו חברות אמת. הפעם, כשהייתי צריכה להיפרד ממנה לזמן ארוך מהרגיל, לקחתי אותה למסעדת פאסטל, שהשיקה את ימי שלישי כערבי טאפאס, קוקטיילים ודיג’יי.

לחם הבית, סלסת עגבניות טריות, זיתים, צ’ירשי וצזיקי התחילו לנו את הערב יופי. כשהציגו לפנינו את הקוקטיילים, ליאור בחרה ב Fresh Rum שכלל רום פמפרו, אננס, תות, ליים, מלפפון, נענע ווניל, ואני בחרתי בזה שכונה ‘הקשוח’ – C.B.R – זאקפה, ווילד טרקי 81, פייר פראן ומייפל ביטרס. לאוהבת הקשוחים שאני הוא היה מצוין. למתוקה האוהבת מתוקים, גם לליאור היה טעים.

ישבנו ליד הדיג’יי והייתה אווירה טובה. בתוספת שולחן הבר הגבוה שישבנו עליו בחוץ הורגשה קלילות של בר במסעדה הצמודה למוזיאון. הכל פתאום התחבר. גם במנה של הברוסקטה עם טרטר דג ים (לברק?), צ’ילי, עגבניות, עירית ואיולי צ’יפוטלה הכל התחבר. אפילו הארטישוק הצרוב שהוגש איתה. על טהרת הצמחונות, ליאור נהנתה מירקות צלויים ובמיה תאילנדית, פטרוזיליה, צנונית, צ׳ילי, שומשום ונענע יבשה על בסיס של לא פחות מטחינה. מי היה מאמין. טאפאס הן טאפאס, וצריך לא מעט כדי לשבוע. המשכנו עם שתי מנות מנוגדות – גן עדן וגיהינום. מבחינת הצבעים, לא הטעם.

גן העדן היה ניוקי פטריות יער, אפונה, אספרגוס, חמאה חומה, יין לבן ופרמז’ן. מנה של עדינות וקלאסה, שהייתה עשויה למופת ומצוינת. בניגוד גמור, הגיע מנה של דפיקות פטיש על החך – רביולי לבנה, סלסה של עגבניות שרופות, צ’ילי וזעתר ירושלמי. אהבתי את החריכה המעושנת של העגבניות, המליחות המחוספסת של הזעתר וההצלה הקרמית של הלבנה בתוך פסטה נגיסה למשעי.

האחרונה הייתה מנת של קלמארי סגול על הפלנצ’ה, מתחתיו כרוב סגול כבוש חמצמץ-מתקתק, ויניגרט עגבניות שרי צהובות וכמון. מנה מיוחדת. כרוב הוא לא משהו שמשתמשים בו הרבה, ומעולם לא טעמתי אותו לפני כן עם קלמארי. השילוב דווקא היה מוצלח מאוד. שבוע לאחר מכן נפרדנו, ליאור ואני, בחוסר דרמה מובהק. הרי אנחנו נפגשות שוב ממש עוד מעט. נכון?