כתבת האוכל של ‘פרימדונה’, שירלי סומק, רצתה לשבור צלחות, לרקוד על שולחנות ולזרוק נעליים אבל היא אכלה יותר מידי. רשימות מ – ספרטה
הגענו ישר אחרי סייל נעליים מלחיץ. אני אומרת מלחיץ כי המוכרת הפחידה אותנו עד שהרגשנו שהיינו חייבות לקנות זוג. ובכלל, כל השבוע הזה היה מלחיץ. וזה כל כך התאים להגיע לאיזה מקום עם אווירה מקפיצה ואוכל קליל להרים את מצב הרוח. שני מקומות על הבר חיכו לדקלה ולי, ומוזיקה המעודדת שבירת צלחות ספונטנית חיזקו אותנו, אבל מה שבאמת עודד אותנו היו הקוקטיילים: משהו עם הרבה אוזו ומשהו עם הרבה קמפרי.
מסעדת ‘ספרטה’ ממוקמת בצפון העיר, ויש בה חצר פנימית וגם מרפסת. ‘המשתה היווני’, כפי שאוהבים לכנות במסעדה, התחיל בפלטת מזטים – חמש צלחות קטנות המוגשות עם לחם חם קריספי מבחוץ ורך רך מבפנים. היו שם צזיקי, יוגורט סלק, עגבניות שרי קונפי עם גבינה מלוחה, ממרח תפוחי אדמה עם שום מטוגן ושקדים וממרח פלפלים (המוצלח מכולם). החזקנו את עצמנו שלא להתמלא מדי והמשכנו עם חלומי אה לה רומאנה – ארטישוק אה לה רומאנה צלוי בגריל עם גבינת חלומי על צ’ימיצ’ורי ים תיכוני, שרי קונפי, רוקט, שאלוט צלוי וקרעי לחם שרוף. זה היה המשך מצוין וטבעי למאזטים, מתובל מעולה, עם שילוב מרקמים נהדר ורענן. עוד הגיעה מנת ‘לחם דייגים’ – פרוסת לחם עבה עם סלסה וורדה, כשמעליה שכבה עבה לא פחות של סביצ’ה מוסר עם עגבניות, בצל סגול, ועשבי תיבול. המנה הייתה פחות מוצלחת, שכן טעם הדג היה ימי מאוד, מה שעשוי להעיד על חוסר טריות, אם כי זה לא הורגש בטעמו. ייתכן שהסביצ’ה הוכן מראש?
מנה שנראתה לי מעניינת הייתה ‘שרימפס שיכור’, שמוקפץ עם עגבניות שרי, שוב, זיתים שחורים ואוזו, והוגשה עם גוש גדול של גבינת פטה וקצת זעתר, בתוספת לחם חרוך. היא באמת הייתה מעניינת ומחוספסת, טעם האוזו הורגש וכך גם טעמם של הזיתים.
אחרי שני צ’ייסרים החיוך שלנו נמתח עוד, וגם המסעדה החלה להתמלא. הרגשנו צורך לפצוח במחול ולשבור איזו צלחת, עיין ערך ‘מוזיקת שבירת צלחות’, אך נוכחנו בעצב לדעת שהכלים הכסופים בסגנון ימי הביניים שהוגשו לנו לא מתאימים. איך אומרים ‘מילא’ ביוונית?
עברנו למנות העיקריות. אני הזמנתי ‘שווארמה יוונית’ – שוק טלה ושפונדרה בבישול ארוך, מפורקים על טחינה, ציר בקר, סלסה וורדה, בצל חרוך, ירקות צלויים ופיתה יוונית. מצד אחד: בשר רך ועסיסי, אבל קריספי בקצוות כמו שווארמה אמיתית, עם טחינה מרגיעה וחריכת פלפל ובצל למתיקות מאזנת. פשוט מנה מעולה.
אבל המנה שניצחה את הכל ובהחלט גם פיצתה על המוסר הפחות טוב של המנה הראשונה הייתה המנה של דקלה: פילה מוסר על תפוחי אדמה סקורדיליה, עם שעועית ירוקה ואספרגוס לימוניים ומופלאים. תיבול נכון, טקסטורה מדויקת ופשוט טעים טעים טעים.
לקינוח אכלנו מלבי, שאמנם מגיע מטורקיה אבל במקרה הזה אני סולחת. הוא היה מתוק במידה, עם מי ורדים, קוקוס ובוטנים, והשתלב מדהים עם אספרסו בכוס של שוט.
כשהצלחנו לקום יצאנו לנשום אוויר, האם זה ידוע שהמילה ‘אוויר’מקורה ביוונית? אבל המסיבה במסעדה רק התחילה. בעצם, משתה יווני נמשך ימים, לא?
