׳בין שלוש ובין ארבע
בוערים פנסים.
אין מקום שנוכל בו
את ראשינו לשים.
בני בליעל הננו,
אך למי זה איכפת?
בעולם בשבילנו
אין אף אמא אחת…
חצי גרוש שרוכי נעליים
ושלושה מיל עיתונים.
היום, היום תקענו רק עיניים,
מחר נלמד לתקוע סכינים!׳.
השורות החזקות האלה הן שורות הפתיחה של ׳ילדי ההפקר׳, אחד משירי הבוקס של נתן אלתרמן. הוא כתב אותן בשנות השלושים של המאה הקודמת לכבודן של הילדים שהרחוב היה ביתם. אלתרמן הריח כבר אז את ריח אבק השריפה וידע להגיד שמי שתוקע עיניים בהווה המחריד יתקע סכינים בעתיד.
נזכרתי בילדים האלה לא מתחת לפנסי החקירה בתחנות המשטרה, אלא דווקא לאור פרוז’קטור האהבה שאביה בן דוד מכוונת לעברם. מדובר בחנות שהיא יזמה לכבודם במתחם שהוא מקום מפגשם. אני מתכוון לדיזנגוף סנטר. שם ימכרו יצירות אמנות שלהם ושל אחרים, שם יהיו ספרים, פרטי עיצוב ומה לא. שם תוכיח האהבה שהיא גדולה מהחיים. ובקשר לאלתרמן. אז התשובה לשאלה ׳למי זה אכפת?׳ היא – לנו. בקשר לאימא שהיא בשיר ילדי ההפקר׳ החוליה החסרה, הרי שבדיזנגוף סנטר, בקומה השנייה, ליד ׳בנק דיסקונט׳ ברחבה שליד דוכן המגזינים, יש מי שתדע להפוך את הלימון ללימונדה.
תודה לכל מי שלוקח ולקח חלק ב׳טרוי ארט קמפני׳ : דן ואלון פילץ ו׳דיזנגוף סנטר׳ שתרמו את הדוכן ואימצו את המיזם, לילדי הסנטר על היצירות המקוריות והמוטיבציה, למעצבת דורין פרנקפורט על חומרי הגלם, לאמנית קרן שפילשר ותלמידי הגימנסיה הרצליה על הברכות ולאמנים האהובים עלינו: דייב יעקב, עידן לייטמן, עדי יוחליס, שחר סריג, אביה בן דוד ורוני סומק על היצירות שתרמו.
תמונה ראשית (זוהר ארגוב): רוני סומק
