‘החור’ הוא מופע חדש ומסקרן מאת היוצר אוהד נהרין שבעבודתו זו מצמצם את הבמה למזבח מתומן ונותן לתפיסת החלל להכתיב את היצירה מזוויות הסתכלות שונות. יחסי גברים נשים ויהודים ערבים נרמזים במהלך כל היצירה.
דמותו של נהרין תמיד מסקרנת אותי מחדש. אופיו, קולו העבה ומה שמתחולל במוחו גורמים לי כל פעם לאחר צפייה באחת מיצירותיו, לנסות ולהבין איך יוצר אמן/כוריאוגרף יכול להבין את הקשר בין גוף האדם לתנועות ולהצליח להגיש לצופה שלו את הרגש שיש בריקוד. בסוף השבוע האחרון, סוף סוף הלכתי לראות את המופע החדש. כל הכרטיסים אזלו כבר לפני חודשים ונראה כי זה אחד המופעים הכי מבוקשים בתקופה האחרונה.
העבודה נוצרה בתוך הסטודיו רחב הידיים של הלהקה, אולם ורדה במרכז סוזן דלל בתל-אביב, מעל וסביב קונסטרוקציה ייחודית שנבנתה לצורך המופע, במה מתומנת בת 360 מעלות המוגבהת מהקהל, זוהר שואף, ‘האיש שמאחורי’, שינה את צורתו והפך את ניסוחו של נהרין למעין חור של התרחשות, לספק מקדש, ספק מזבח. החלל מוקף בבמה חיצונית נוספת, צרה, הצמודה לקיר שתוחם את המקום ועליה ניצבות במרחק זו מזו, הנשים ובתוכו יושב הקהל.
תפיסת החלל יוצרת מרחב של שכבות תחת המזבח אשר הרקדנים נעלמים לתוכו. המזבח עצמו, שעליו מתרחשת רוב הפעילות ובגובה, כמעט צמוד לפנסי התאורה, מחובר לתקרה החשופה סורג ענקי שעליו יתקדמו בזחילה הנשים. מכך שמדובר בחלל שעוטף מכל הכיוונים. קשה לדעת לאן למקד את המבט, אל הרקדניות הנעות מאחורי הקהל, על הקירות, אל הבמה ממול או אולי אל התקרה. התנועה גיאומטרית והרמונית, נעימה לעין, מדברת עם הצופה, שמצידו הופך להיות חלק אינטגראלי במופע ולא נטע זר. קשה שלא להשאר מהופנט נוכח המתרחש, המוזיקה הקלאסית הנעימה לאוזן הופכת פתאום לצליל צורם והתנועה משתנה. הקרדיט מגיע למקסים וואראט וגיא שומרוני האחראים על עריכת פס הקול בו שילבו קטעי סאונד שונים מעולם המוזיקה הקלאסית ועד טכנו.
רוב עבודותיו של נהרין, מלאות שכבות ופתוחות לפרשנויות, כאשר גם הפעם הקהל בוחר בהיבטים שונים על התנועה במרחב החדש, אלא הפעם נוסף מימד חדש כזה המזמין גם של הסתכלות פוליטית. בסצנת הפתיחה, כאשר הרקדנים נכנסים אל המזבח מתחילה השתלטות על התקדמות הטריטוריה המוגבהת כשכל פעם הן נעצרים במקום אחר. בחלקו הראשון של המשפט, החוזר על עצמו כל פעם במקום אחר, הרקדנים שוכבים על הצד, ומישירים מבט אל הקהל שמולו כל אחד מהן חונה באותו רגע, אי אפשר שלא להסתכל לתוך עיניהם הנראות שלובות. אחר כך כל רקדן רוקע בחוזקה על רצפת העץ, כמו חותם צורב, ואז הם קמים ומתקדמים על ארבע כמו חיות, במגע רך של הגפיים על רצפה, עד לעצירה בתחנה הבאה. כל זה חוזר כלופ שעומד להכניס אותך לאווירה של פולחן ומציג כל אחד מהרקדנים לבחינה מדוקדקת וריכוז מהפנט.
בסצנה אחרת הרקדנים צמודים כתף אל כתף, וכיחידה אחת הם נשכבים על אחד מפאות המתומן, כשחלקו העליון של גופם שרוע עליו והחלק התחתון תלוי למטה. במהלך הקטע הם יוצרים שרשרת של תנועה מאחד לשני, כאילו הם קיבלו זה עתה קוד של עשייה מוכרת מאז ומתמיד. אחר כך הם קמים ועוברים לבצע את אותה הפעולה בפאה אחרת של המתומן, בפני צופים אחרים, והתאורה מאירה עליהם כפסל, כשכיווני הצפייה השונים מאפשרים הסתכלות אחרת.
לפתע, קרוב לאמצע המופע, נהרין נותן לצופה חרב עטוף קטיפה אדומה ומבצע מעין מחאה בהסתכלות הפוליטית שלו, כאשר הנשים במעגל החיצוני מצמידות לפיהם את כפות הידיים כמגאפון ומתחילות להשמיע את הספרות ‘אחת, שתיים, שלוש, ארבע’ בעברית, לרגע אתה חושב שאתה מקשיב לקריאות של מואזין. הגברים עונים להן, גם כן בעברית, ועם כל ספירה הגוף שלהן משנה צורה, נחבט מתוכו, מקבל עוד דקירה מאותה חרב שנתן לנו נהרין בתחילת הסצנה. בהמשך, הנשים משמיעות את אותה ספירה בערבית אבל הגברים עומדים על שלהם וממשיכים לספור בעברית, המתח שנהרין מייצר הולך וגובר, כשהרקדנים נראים כמו מתפרקים, רוטטים, ושוב אוגרים כוח ומשמעות למספרים בעברית.
השפה של נהרין בולטת לעין הצופה, הניגוד בין התנועות שבהן האנרגיה נעשית דלילה, כמעט מתאיידת למין מבט רוחני פנימי, לבין הרגעים שזו חודרת פנימה ויוצרת תנועות חדות ומהירות המזכירות סכין חדה של גיליוטינה. היצירה נחתמת כאשר הנשים שוכבות על הקונסטרוקציה למעלה על תקרת האולם וקיימת ציפייה שהן סוף סוף יסתערו למטה ויצטרפו לגברים, אבל זה לא קורה. לצד מוזיקה קלאסית וסולו של זוג רקדנים, הנשים מעיפות מלמעלה למטה קפצונים שגורמים לרעש רב. תמונה תיאטרלית מפתיעה שמשאירה אותך עם עיניים פקוחות, חיוך ושאלות רבות צפות באוויר, האם מדובר בחבלה? או הקשר לפורים ולאירועים של שמחה בתרבויות השונות שלנו בעולם?
לסצנה זו מתווספת גם תמונת הסיום שחורגת מהטקסיות הפולחנית הקודמת, כאשר נדנדות משתחלות לפתע מהתקרה וכל המזבח הופך למשטח משחקים שבו הרקדנים, עפים ברוח, משוחררים. זו המוכרת לעין, מסרטי הוליווד הישנים זוג רוקד וואלס לרקע מוזיקה קלאסית רק כשברקע נפצים נחבטים על הרצפה ברעש עצום ואדיר ומסביב נדנדות המזכירות חזרה ממלחמה, שבי או אחרי הסכם שלום.
סצנת הסיום משאירה את הצופה בפה פעור, לא של התרגשות אלא של סוף לא פתור, שוב נהרין מצליח להותיר את אותה תחושה שמאפיינת אותו – אי סגירת מעגל. היצירה מוכיחה כי אחרי שנות פעילות של נהרין בעולם המחול הוא לא תקוע בחור אלא ממשיך להתחדש, ולגרום לצופה לרצות ממנו לראות עוד. מדובר ללא ספק באחת היצירות היותר מרשימות שראיתי לאחרונה.
להקת בת-שבע, ‘החור’, מאת אוהד נהרין. עיצוב חלל ובמה: זוהר שואף; תאורה: אבי יונה בואנו (במבי); תלבושות: אריאל כהן; עריכת ועיצוב פסקול: מקסים וואראט. אולם ורדה, מרכז סוזן דלל.
