שרון פזנר היא החברה החדשה שלי, גם בגלל שאני מאוד אוהבת את היצירות שלה, שהן לגמרי מחזירות אהבה וגם בגלל שאנחנו, מאז היכרותנו, בתחרות, היא עם הגלריה הייחודית שלה – 3361 מול ‘פחות מאלף’, החיבה שלי לטאלנט סילבסטר סטלון (אבוי, הדברים שחושפים לטובת חברים/מתחרים) ושלה למתאגרף קסיוס קליי, הידוע גם כמוחמד עלי ועל עוד דברים לא ממש חשובים. כך או כך, העבודות של פזנר הן חושניות ביותר וגם יכולות לשמש ככלי נשק.
בתקופת הילדות של פזנר בארה”ב הסתובבה לה אגדה אורבאנית, כנראה, על מופרע שמכניס סכיני גילוח לתפוחים ולשוקולדים שהוא נותן לילדים מחופשים שדופקים בדלת שלו בליל כל הקדושים. חברה המבוגרת ממנה בעשרים שנה גם כן מכירה את הסיפור, מהילדות שלה שם, כך שככל הנראה מדובר באגדה אורבאנית, עמידה באופן מיוחד, שמוזנת על ידי פחד קמאי במיוחד. בסטודיו שלה יש מבחר ממתקים מגוונים שפזנר מכינה מבטון. לרוב היא מוסיפה להם קישוט או ‘טעם’ בסגנון – חלודה, שברי זכוכית, מראות, מסמרים, אומים וכדומה.
ממתקים?
‘הממתקים הבלתי – אכילים שלי כוללים סדרות פטיפורים בצורת לבבות מבטון שמסמרים חלודים, כלומר החצים של קופידון, מפלחים אותם באלימות. כל סדרה מקושטת עם טעם משלה ומסודרת בקפידה, בדיוק כפי שאנחנו מוצאים בבוטיק שוקולדים פריסאי.
מה עוד בתפריט?
‘ישנם גם קרטיבים וסוכריות על מקל, כמו הפטיפורים, גם הם מבטון בטעמים שוברי שיניים מגוונים. מקלות הקרטיבים והסוכריות הם מסמרים וברגים גדולים, חלודים וקצת עקומים.
בכל פעם שאני יוצקת בטון לתוך תבניות הממתקים ומקשטת באחד מהטעמים שבאמתחתי אני חושבת על האיש המופרע ההוא בילדותי’.
נשמע מאוד סביר, נורמאלי והגיוני גם
‘ממתק אמיתי נועד לשמח, לנחם, אולי אפילו לפתות. דרך הממתקים שלי אני עוסקת, בין היתר, בפחד להיפגע ממשהו שאמור להסב לנו הנאה, או בפחד להיפגע באופן מפתיע ברגע של הנאה צרופה, או אולי בחוסר האפשרות למצוא נחמה אמיתית. מצד שני, כיוון שהחומרים של הממתקים שלי גלויים והם לא מנסים להטעות את הצופה שיש בהם נחמה, יתכן שהם מבטאים איזו אכזבה ידועה מראש. וגם – כיוון שאנשים הרבה פעמים צוחקים כשרואים את הממתקים שלי, אולי הם נועדו גם לשעשע’.
אפשר אחד?
‘אני מקווה שלמבקרים תהיינה פרשנויות ואסוציאציות משל עצמם. זה ממתק אמיתי בשבילי.
ונא לא לאכול מהתצוגה’.
3361, הגלריה של פזנר, היא פיסת קיר כחולה הנמצאת מול הסטודיו שלה ובה היא מציגה, מידי יום, עבודה של אמנים שונים אותם היא מתייגת בעמוד הפייסבוק שלה. הגלריה הקונצפטואלית והייחודית הזו, הפכה כבר לחלק מהנוף השכונתי ורבים פוקדים אותה כחלק מסיבוב הגלריות באזור. פתוחה מתחילת חודש מרץ, שזה קצת יותר מחודש וחצי.
‘בפלורנטין מסתובבים הרבה אנשים שמתעניינים בסטריט ארט. ישנם הרבה אמנים שאינם אמני רחוב וזו הזדמנות בשבילם להציג ברחוב, במקום שהם לא רגילים להציג בו או לחשוב עליו כחלל תצוגה. אני מציגה עבודה אחרת, של אמן אחר, בכל יום ומעלה תמונות לפייסבוק ולאינטרנט. הגלריה מציעה אלטרנטיבה לאליטיזם בעולם האמנות וגם לקישור הנפוץ בין אמנות לכסף. הגלריה לא הוקמה למטרת רווח, מכירה או תרומה. הגלריה נותנת במה לכל מי שרוצה להציג ומנגישה את היצירות לעוברי אורח, הן ברחוב עצמו והן אינטרנטיים’.
מי היוצרים המציגים ב – 3361?
‘הציגו בה אמנים ומעצבים, וגם אנשים יצירתיים שאינם מגדירים את עצמם יוצרים’.
ואיך התגובות?
‘בהתחלה הנחתי שאנשים יחשבו שאני קצת הזויה או עוסקת בשטויות. אבל התגובות עד עכשיו ממש טובות. אנשים מבינים את הרעיון ומעריכים אותו, אמרו לי כבר שהוא חמוד, מדליק, חכם ואפילו חתרני וחשוב. קיבלתי גם הרבה מחמאות על ההתמדה שלי כמנהלת גלריה. ואפילו תגובות נלהבות ממש מחו״ל, מאנשים שאני לא מכירה’.
אבוי, את מתחרה עם עוד אנשים?
‘אני בטוחה שהגלריה שלי לא מטרידה את מנוחתה של נעמי גבעון. אני מאמינה שאם אני אכן אתמיד ועם הזמן, הרעיון של גלריית רחוב יקבל תאוצה. החשיבות של הגלריה שלי כרגע היא שהגלריה משמחת את המציגים, שזוכים לפרגון ותגובות מאנשים שהם אינם מכירים. אני מקבלת הרבה תגובות נרגשות של אמנים שהציגו. אני יודעת גם שיש אנשים שעוקבים כל היום אחרי הגלריה בציפייה לראות איזו עבודה חדשה תוצג ואגב, אני אפילו לא בעלת פיסת קיר, מקסימום סקווטרית’.
עבריינית מסוכנת שיש להישמר מפניה. תסביר לי משהו: ביצירה אחת קטנה שלך ניתן למצוא לב אבן שבור, מסמרים, קופסת שימורים, ברגים חלודים, חלקי חילוף קטנים, איברים מבטון, זה קשה וכואב גם פיזית וגם, לפעמים, ויזואלית. מה יש לך?
‘לב שבור, כמו לכולנו’.
כאמור, חומרי הגלם של היצירות שלך אינם דבר שבשגרה, היית פעם פועל בניין?
‘לא, אבל למדתי ארכיטקטורה. חוץ מזה, אני אוהבת לחפש ולמצוא דברים. אני אוהבת ליצור משהו חדש מחומרים ונושאים שאינם קשורים לכאורה. ואני גם אוהבת למצוא ערך בדברים שאנשים אחרים מתייחסים אליהם כחסרי שימוש, במקרה הטוב, או אינם רואים כלל, במקרה הרע – כמו מסמרים חלודים ועקומים, למשל, שהם פחות או יותר אהבת חיי’.
מה הביא אותך לעבוד עם חומרים כל כך לא שגרתיים?
‘משיכה עזה ולא מוסברת אליהם. האהבה עיוורת’.
זה איזור דמדומים שלא אכנס אליו אבל מה היצירה הכי כבדה שלך ומי יכול להוביל אותה?
‘היצירות שלי לפעמים כבדות לי, הכבדות ביניהן שוקלות אולי 15-20 קילו. אני מעבירה אותן ממקום למקום בעצמי ובייסורים קשים. זה גם הקנ״מ שלי. לא אצור עבודה שכבדה לי מידי כי אני אוהבת להיות עצמאית ופחות אוהבת חברות הובלה. גם את יכולה להעביר אותן כי אנחנו פיטים בחוזק’.
זה הזמן לציין שבמסגרת התחרות בינינו ערכנו תחרות הורדות ידיים שהסתיימה בשוויון. ולמקורות השראה?
‘בחוסר צניעות, אני מקור ההשראה העיקרי שלי. גם החומרים עצמם. הסביבה העירונית והאנושית. אמנים אחרים, למרות שלפעמים אני מעדיפה לא לראות אמנות של מישהו/י שאני מתחברת אליו במיוחד כדי לא להעתיק. השראה נוספת הם משחקים ומשחקיות.
ומי קהל היעד?
‘כולם’.
איפה הכי היית רוצה לראות עבודה שלך? ולא במשרדו של יאיר לפיד זו אינה התשובה הנכונה.
‘בחדר השינה של אביגדור ליברמן. סתאאאם. אצל אנשים שאוהבים אותן, מעריכים אותן ומתרגשים מהן. גם אם זה פוליטיקאי שאני לא אוהבת’.
ספרי לי קצת על היצירה האלמותית ‘סילבסטר’ שהיא גם הבסט סלר.
‘סילבסטר הגיע אלי כתבנית לקרח עשוי מחומר קשיח מידי, מתנה של חברים. יש לו חלקים דקים ושבירים ובמשך תקופה עשיתי ניסיונות לצקת לתוך התבנית בטון, לפעמים אפילו מזוין, כדי שייצא רובוט שלם. לא הצלחתי. שמרתי לי את כל הסילבסטרים השבורים כי אני לא זורקת דברים בקלות. אחרי קצת מחשבה, הסתבר לי שסילבסטר, כמו הכל, בערך, בעצם חזק יותר כשהוא שבור. כדברי רבי מנחם מנדל מקוצק: ‘אין שלם מלב שבור’,
היתר היסטוריה’.
האם היית מגדירה את עצמך כטיפוס תחרותי
‘רק כשאני מוצאת תחרות ראויה’.
את טובה אלי.
https://www.flickr.com/photos/119730637@N06
הסטודיו של האמנית שרון פזנר והגלריה – 3361 נמצאים ברחוב 3361 מס’ 41/ פינת רחוב המחוגה/ פלורנטין/ת”א. כמו כן, ניתן למצוא עבודות שלה אצל המתחרה, ‘פחות מאלף’, אברבנל 60/פלורנטין/ת”א.
