דניאל אסייג במסע לעומק מקור ההשראה שלו, הכהנת לאה גוטליב
אחת הסיבות שגרמו לי להחליט באופן סופי מה אני רוצה להיות כשאגדל היא לאה גוטליב, מייסדת גוטקס. עוד בעודי נער צעיר, שמחפש את עצמו, אני זוכר את עצמי מתגנב לרשת ‘המשביר לצרכן’ בכדי לראות, כל עונה מחדש, מה רקמה גוטליב בקולקציה הפעם. אחת מאלו שסללו לי את הדרך ללימודי עיצוב טקסטיל ב’שנקר’, היא ‘ירושלים של זהב’, שעליה עוד ארחיב בהמשך.
אז למה פרחים? הסיפור מתחיל בזמן מלחמת העולם השנייה אשר במהלכה נהגה לאה גוטליב לבקר את בעלה במחנה העבודה בו היה כלוא בהונגריה, כשהיא אוחזת בידה זר פרחים גדול שבאמצעותו הסתירה את פניה וסממנים האחרים המעידים על יהדותה. מאז הפכו הפרחים למוטיב מרכזי בקולקציות שבנתה, ועיטרו את בגדי הם והחוף של המותג שייסדה. מכאן נולד שמה של התערוכה במוזיאון העיצוב בחולון ‘הגברת עם החרציות: מחווה ללאה גוטליב’, שהלכה לעולמה בנובמבר שעבר והיא בת – 94.
התערוכה מתחלקת לשני חלקים. כבר בכניסה למוזיאון, במרכז החלל, ניצב מבנה מיריעות בד לבנות, מודפסות ברישומים טכניים של מולי גארד, המנהלת האמנותית של ‘גוטקס’ מזה ארבע שנים, ובניהן בובת תצוגה לבושה בדגם שעיצבה במיוחד עבור התערוכה. מדובר בשמלת ערב ארוכה מבדי טול ומשי דקיקים בגווני ברונזה. על אחד הקירות הודפסו ציטוטים נשיים בנושא בגדי-ים, שבתוספת התאורה האפלה, נותנים למבקר את ההווה והעתיד של חברת ‘גוטקס’.
במסדרון הארוך שמוביל לקומת הגלריה, מומלץ להאט את קצב ההליכה ולהתענג על האיורים הנפלאים של לאה כהן בהשראת הדגמים שתכננה גוטליב בסוף שנות ה-70, וכמובן על סרטוני הוידיאו של תצוגות אופנה נבחרות של המותג. כשמגיעים למבואה של הגלריה העליונה אפשר כבר לנשום לרווחה, ולהביט בתהליכי העבודה של גוטליב כפי שהם מוצגים בספרי הסקיצות.
בגלריה העליונה, מבינים מי היא ‘הגברת עם החרציות’. אילה רז אצרה מבחר מרהיב ומייצג מתוך 12 הקולקציות שעיצבה גוטליב בעשור האחרון בו פעלה ב’גוטקס’ (1999-1989), והציבה אותו על בובות תצוגה ועל במות בגבהים שונים. כל קולקציה מוצגת בנפרד כשבמרכז החלל מוצג מגוון של פריאו במפגן צבע שמשאיר אותך פעור פה לכמה רגעים.
לבחירה בעשור המסוים ולא ברצף כרונולוגי הייתה סיבה, כך עולה מדבריה של רז, שגילתה כי זו הגיעה לשיאה בעיקר בקולקציות שנעשו כמחוות לאמנים בולטים מהמאה ה-20. ‘וזה לא בהכרח העשור הכי מוצלח של המותג מבחינה מסחרית’, היא מוסיפה.
‘העשור הזה סימן את תקופת השקיעה של גוטקס. ב – 1995 עם מותו של ארמין גוטליב, בעלה של לאה ששימש כמנכ”ל החברה, נקלעה זו לקשיים כלכליים. ארבע שנים לאחר מכן מכרה גוטליב את המותג לקבוצת ‘אפריקה ישראל’ ושלוש שנים מאוחר יותר התפטרה סופית מתפקידה כמעצבת’.
במבט לאחור, אי אפשר שלא להעריץ את גוטליב, אישה נמרצת אחת שלא פסחה על אף אחד מהתפקידים בחברה, החל נותנת הטון של החזון הרוחני, ההשראה והעיצוב ועד לפרקטיקה של הקניינות, החדשנות החומרית, אמצעי הייצור, פתיחת השווקים החדשים ואיתור שותפים. לא מעט דגמים שעיצבה גוטליב בעבר עדכניים גם היום בניהם אלו בגווני השחור-לבן, לא פחות אלו בהשראת הפופ-ארט, או אלה בעלי ההדפסים האתניים המצפים את מסלולי התצוגות בבירות האופנה.
‘אילו רק היתה מצליחה לשרוד את התהפוכות האופנתיות של שנות ה-90 היא היתה נהנית מתחיה מחודשת, משום שהגלאם שידעה לעשות שב לאופנה בשנות האלפיים’, מסכמת רז.
גוטליב לא שרדה לנצח בתעשיית האופנה המקומית והעולמית משום שלא התפשרה מעולם. אחת הדוגמאות היא הקולקציה שנקראת ‘צ’ארדש’ (1991) בה ניסתה גוטליב לתרגם רקמה הונגרית מסורתית לדפוס ססגוני על בדי לייקה גמישים. ההדפס הסופי הורכב מ – 24 לוחות של צבע. כסטודנט לעיצוב טקסטיל בהתמחות הדפס, אני יכול לומר שקשה לתאר את מורכבותו של תהליך הדפסה מסוג זה, וזאת מבלי להזכיר את העלויות הגבוהות שמיזם כזה מצריך. קולקציה נוספת שבה גוטליב עיבדה מרכיב פולקלוריסטי אחר, רקמת ה’שישא’ הפיקסטאנית, שבה נאלצה למצוא תחליף טכנולוגי לפיסות המראה הקטנות ששזורות ברקמה זו, נקראת ‘טופקפי’ (1989). יש להוסיף כי כל דגם נגזר בנפרד ביד, על מנת שהפרחים והעיטורים יופיעו תמיד במקום הנכון.
אחת הקולקציות שבהן גוטליב פגשה את האמנות הייתה ‘ואן גוך’ (1989) שבה היא לקחה לעצמה חירות אינסופית בעיבוד מוטיבים מיצירותיהם של אמנים בולטים מהמאה ה – 20. היא פירקה את ציור האירוסים הידוע של הצייר ההולנדי והרכיבה ממנו מחדש דפוסים חדשים כאוות נפשה. ב’ג’מייקה’ (1994) אשר נוצרה בהשראת הצייר פול גוגן, היא הדפיסה את אחד מציוריו הנשיים על בגד ים שלם.
הקולקציה בה הכתרתי את גוטליב כמקור ההשראה שלי, ובסופו של דבר כמי שבזכותה פניתי ללמודי עיצוב טקסטיל, היא ‘ירושלים של זהב’ (1992) שמוצגת בחלל מקום של כבוד וללא ספק מייצגת את פסגת היצירה שלה. בעודי עומד מול הקולקציה, נזכרתי ברגע בו ראיתי אותה לראשונה בחנות באזור מגורי והנה היא עדיין מצליחה להשאיר עליי רושם ביופייה. הכפתנים והגלביות, מכנסי ההרמון והסרבלים – לבנים כולם ומשובצים בצפיפות בעיטורים כמגן דוד, מנורת שבעה קנים וכפות חמסה שרוססו בזהב. בדגם אחד של כפתן, המזכיר בגדי כוהנים, יש חושן המורכב מ – 12 ריבועים, המייצג את שבטי ישראל, ומבהיק בגוני כחול במרכז החזה.
הקולקציה הזאת הייתה היקרה לגוטליב עד כדי כך שהיא שמרה את דגמיה בארון בחדר השינה שלה ואחדים מבגדי הים בשידה שליד מיטתה. אי אפשר לתאר או לחשוב מה היה קורה אילו הייתה שורדת את התמורות האופנתיות של שנות ה – 90 , אחרי הכל גוטליב עשתה מה שאיש לא עשה לפניה וכנראה לא יעשה אחריה ‘היא הזריקה זוהר לבגדי ים וחוף’.
הגברת עם החרציות: מחווה ללאה גוטליב’/מוזיאון העיצוב בחולון/התערוכה נפתחה ב – 19.3 ותנעל ב – 4.5
