אם ידך הימנית תכשיל אותך, קצץ אותה והשלך אותה ממך
כי מוטב לך שיאבד אחד מאבריך מרדת כל גופך לגיהינום’
הברית החדשה הבשורה ע”פ מתי, ה’ 27-30
סצינת הפתיחה: על רקע רעש גלי הים, מופיע ראשו של נער מצולם מאחור. המצלמה נפתחת לסילואטה של גופו עטוף בגלימה לבנה, גדולה, ענקית מתנופפת ברוח מול הים. ידיו פרושות לצדדים. הבד מתנפנף ברעש הרוח, מול רעש הגלים. הנער מדומה לישו הצלוב אל מול פני הים ‘למה עזבתני’ הוא שואל, קאט חד לכותרת הסרט ‘למה עזבתני’. האומנם המושיע עזב את הנער? תמונת תקריב של מכונה רועשת מתנדנדת מנפה קמח לאפייה. ידיו נשענות על המכונה החורקת מצד אל צד. לאט לאט נפתחת המצלמה לאחורי מאפייה בה אישה עם סיגריה מגלגלת בצק לעוגיות. חם ולח, הזיעה ניגרת על פניו. רעש המכונה ממלא את המסך, ידיו, פניו המאובקים מהקמח מספרות ספור של נער בודד, זועק, משולי החברה.
הנער מושך שקי קמח אל תוך המכונה, זו דופקת ורועשת, לרעש יש קצב מונוטוני, רפטיטיבי. המכונה מפסיקה את פעולתה. ידיו של הנער מונחות עליה. תקריב על פניו רבות ההבעה, הנער מתנשם בכבדות. כבדות נשימתו מעידה על מעשה אסור בתכלית האיסור על פי האיסלאם גם על פי הנצרות. בחזית זוהי קונדיטוריה ‘בטעם גן עדן’ עלובה, באחוריים בולטת ההזנחה, הליכלוך, טינופת של חיים. הזה גן עדן? החיים של מוחמד מתנהלים בטינופת של החיים בירכתי המאפייה, משם לחנות דגים כשרעש מכונות החיתוך לא פוסק. האיש המנקה ברעש את קשקשי הדג שואל: ‘מה שלום אמא’? ומוחמד עונה: ‘בסדר בשם אללה’. רעש ניקוי הקשקשים מצטרף להמולת הרחוב שברקע. ‘איך הקשר שלך עם אללה?’ שואל האיש, ‘אתה מתפלל’? ופניו של מוחמד מופנים לרצפה. ‘אין אמונה ואין כוח בלי אללה’ יגיד האיש. ‘מאחורנית יש דג לאמא שלך,לך תיקח’. איש מוסלמי לבוש גלביה ספר תפילות בידיו: ‘מה הוא עושה כאן? שילך ליהודים, שימצוץ ליהודים כמו אבא שלו, אתה לא צריך לתמוך בו’. על אופניים מיושנות כשהשקית עם הדג מתנדנדת מצד אל צד, הוא פוגש לראשונה את משחיז הסכינים. דמות תמהונית לבושה במעיל עור, פנים סגופים, רכונה על המשחזת. הידיים עוברות על סכינים מושחזים באבן שנמצאת על אופנוע. שישה סיבובים יעשה מוחמד סביב האיש התמהוני, הפרש הבודד. ברחובות רועשים של מכוניות, קולות מואזין, אנשים, מוחמד בורח על אופניו מקולות שנשמעים אחריו בערבית – ‘תעצור,יא בן זונה’. מוחמד מגביר את תנועת הדוושות ‘בוא נתפוס את הבן זונה מהצד השני’, צועק מישהו, ‘במהירות תפוס אותו’, ‘אל תתנו לבן זונה לברוח’. המצלמה על פניו הרדופים של מוחמד. הנערים על אופניים, הכלב נובח, קולות הרחוב מתגברים – ‘בוגד, בן זונה’ יצעק לו אחד מהרוכבים אחריו. זהו מרדף מצולם כמרדף לכל דבר, כזה שמשאיר אותך פעור פה. מהירות האופניים, הדוושות, הרגליים, הרחוב, המכוניות, מוחמד נע כמטורף מחפש מקום מקלט. ‘משתף פעולה דפוק’.
מוחמד נופל מאופניו ועדת הנערים עם הכלב מעליו. ‘תפוס אותו,תדפוק לו את הפנים’, ‘תוריד לו את הבגדים’ נער אחד תופס את מוחמד, הכלב משתולל עליו. ככה הם יפשיטו אותו, בצרחות אימים. במכנסיים מופשלים מוחמד יקום, יגרור את עצמו, קולות של כאב עמומים, נשימות מאמץ, בידיו קרש עץ גדול. עדת הנערים יחטפו ממנו מכות רצח. מוחמד חזרה על אופניו עם שקית הדג. בבית שלו החשוך, אמא שלו ואחיו הקטנים שרועים על מזרונים. אלה הם החיים בשולי החברה. רחובות העיר, הסמטאות המטונפות, הם הגיהנום האורבאני. משחיז הסכינים במעיל העור, כובש את מוחמד שנצמד אליו ללא דיבור ומחפש כל דרך להתכנס תחת כנפיו. הכנפיים של הפרש הבודד שרכוב על אופנוע עליו נמצאת משחזת הסכינים, הם הכנפיים שבהם ביקש מוחמד ללמוד את רזי המקצוע, לחוות את הקירבה הגברית. הכנפיים שבהם ביקש מוחמד את נפשו, הן שיביאו אותו למאבק אובססיבי בריסון היצר שלא יכול היה לו. הרעש הבלתי פוסק של המכונות,הרחוב, המכוניות,האנשים, הצעקות, הכל מתערב יחד לזעקה הגדולה של נפשו המיוסרת.
שנים לא נראה קולנוע נפלא כמו זה של הדר מורג. המצלמה של שרק דה מאיו הצליחה לייצר צילומים שכל מילה בטקסט מיותרת. בסרט גם אין דיאלוג, אולי שני עמודים. יש פנים שלא מדברים, יש תנועות גוף, יש סאונד רקע מדהים. חוויה חזותית, נפשית שלא חוויתי זמן רב בקולנוע ישראלי. הסרט ‘למה עזבתני’ משתייך בכבוד לסגנון של הקולנוע הניאו ריאליסטי. לגדול הבמאים כויטוריו דה סיקה וצז’רה זוואטיני, התסריטאי שיצרו את ‘מצחצחי הנעליים’ זוכה האוסקר, ואת ‘גנבי האופניים’ שצולם כולו ברחובות מילאנו. אחר כך הגיע ‘נס במילאנו’ זוכה דקל הזהב. הניאו-ריאליזם עסק בעיקר בקשיי היום-יום של בן מעמד הפועלים ושאר המעמדות הנמוכים בחברה: ייאוש, עוני ותבוסות לאן שלא יפנה. העיסוק נעשה תוך הדגשת ההתנגשות שבין האדם לסביבתו, בין הסבל הרגשי של הפרט לבין המציאות הפיזית הקשה. שנים מאוחר יותר הגיע ‘הגל החדש’ הצרפתי ו ‘הסרט האפל’ שהושפעו רבות מהניאו-ריאליזם האיטלקי – בגישה האותנטית שהתבטאה בצילום מחוץ לאולפן ובשימוש בניצבים שאינם שחקנים. הנאו-ריאלזים שעסק בייאוש של הפרט וניכורו מן החברה השפיע על הסרט האפל גם בתחום זה: הסרט האפל נוטה גם הוא לעסוק בפרט בודד ומנוכר מן החברה, אלא שהוא מוסיף על כך גם את העיסוק בהלכי הנפש האפלים של פרט זה. הדר מורג עשתה עבודה מדהימה שמשייכת את סרטה לגדולים שבבמאי הניאו ריאליזם. מורג שזה לה סרט העלילתי הארוך הראשון עבדה עליו שש שנים והצליחה ללכת עד הסוף, להיות טוטאלית בהחלטותיה המקצועיות. בבחירת שחקנים לא מקצועיים, בתסריט של 80 עמודים עם כמה שורות דיאלוג ‘זה תסריט של פעולות’ אמרה לי הדר, ‘של סאונדים. הכל מפורט בו. כל תזוזה. כל רחש. קצת כמו שירה. השחקנים לא קיבלו את התסריט לקרוא לפני צילומים. גם תוך כדי צילום הסצינה לא היה להם לגמרי ברור מה הולך לקרות. לא עשינו הרבה חזרות. הדיאלוגים, הפעולות והניואנסים בתסריט נכתבו בעקבות היכרות עמוקה עם האנשים האמיתיים, אלו הן המילים שלהם והפעולות השגורות שלהם, אותן אני מבקשת להנכיח בסרט. בילינו המון שעות ביחד. לפני הצילומים. וגם תוך כדי הכתיבה. המון אהבה. צילמתי אותם המון זמן גם בעצמי. הצילומים היו מאוד פיזיים. ׳והרעיון לסרט מהיכן?׳. ‘בכתיבת התסריט שאבתי השראה רבה מלימודי המאסטר שלי בתיאולוגיה ופילוסופיה’ מספרת הדר בניחותא שלאחר השלמת סרט, ‘בעיקר מהפעילות ההתנדבותית שלי בשכונת התקווה וביפו. בתוך העולם הבדיוני של הסרט נעים באופן חופשי מאורעות אמיתיים ושחקנים לא מקצועיים. דמותו של מוחמד מבוססת על הבן הבכור במשפחה ערבייה משכונת התקווה, משת’פים לשעבר, עימם התנדבתי בשמונה השנים האחרונות. דמותו של משחיז הסכינים, המגולמת על ידי יובל גורביץ, מבוססת על דמותו במציאות. ‘ומוחמד הנער’? שאלתי, ‘מוחמד הוא מהשטחים’, סיפרה הדר, ‘היה פה בארץ בלי אישור. עבד באיזה מטבח. לא ידע אז מילה בעברית. ישן במחסן. נסעתי איתו לכפר בקלקיליה. לבקר את המשפחה. הייתי שם כמה ימים. ביקרנו גם בשכם מקום הולדתו’. ‘מה יש במוחמד שנלחם בעצמו עד הסוף’? שאלתי. ‘את יודעת שאני לומדת תיאולוגיה’, מספרת הדר, ‘סימון וייל, פילוסופית ותיאולוגית, כתבה בספרה ‘הכובד והחסד’ שהמפגש עם הפעולה האלימה, העוול, הוא מכלה הן עבור התוקף והן עבור הקורבן. מעין מסה שנודדת מהתוקף לקורבן דרך האקט האלים. כך יוצא שהקורבן חש אשמה מבלי שעשה כל עוול בעצמו, הוא חש מזוהם. לעיתים קרובות, הקורבן מעביר בעצמו את המסה הזו הלאה לסביבתו. מקרים של ילדים שעברו התעללות והפכו בבגרותם למתעללים מוכרים היטב. התהליך הזה הוא כמו כדור שלג שהולך ומתעצם. מישהו צריך לספוג את האנרגיה השלילית הזו. לעצור אותה. מן הפרספקטיבה הקתולית של וייל, ישו עושה זאת על הצלב. בעיני, זה מוחמד. הוא פועל באופן הברוטאלי והפרדוקסלי ביותר. מוחמד מנסה לספוג את האגרסיה המתעצמת הזו, לשבור את המעגל האכזרי של התעללות באמצעות גופו שלו. בהיותו זכר הוא יכול לעשות זאת’
הדר מורג סיימה את לימודי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת”א בהצטיינות. סרט הסטודנטים שלה, ׳שתיקה׳, הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל קאן, בשנת – 2008 במסגרת התחרות היוקרתית של הסינפונדסיון וכן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם בהם זכה בפרסים שונים, כגון הבמאית המבטיחה והסרט העלילתי הטוב ביותר.
וידוי קטן משלי. אני שייכת לקבוצה המונה כ- 900 חברי אקדמיה לקולנוע שבוחרים את חמשת הסרטים המועמדים לפרס אופיר. קטגוריות הבחירה מלבד הסרט הטוב ביותר הן רבות. הן כוללות: בימוי, שחקנים,שחקניות, איפור, בניית תפאורה, עריכת סאונד, מקליט, תלבושות, ושחקני משנה. הסרט המופלא ‘למה עזבתני’ לא זכה במועמדות באף קטגוריה. התרגזתי והחלטתי לכתוב עליו באריכות שיבין מי שיבין היכן הוא או היא טעו. שמחתי ביותר שהסרט נבחר לתחרות בפסטיבל וונציה היוקרתי שייפתח עוד שבוע. בוונציה הבינו מה שפה אף אחד או אולי בודדים הבינו. הדר מורג: ‘עבורי זה חלום שמוחמד וגורביץ יצעדו על השטיח האדום. הם נתנו את הנשמה שלהם לסרט הזה’. ומילה טובה על מפיקי הסרט – יעל אבקסיס והלל רוזמן על הגב הגדול והאומץ ללכת עם הדר בדרך הארוכה. יעל אבקסיס אמרה כי ‘מהעמוד הראשון של התסריט הרגשתי שאני נוגעת ביצירה קולנועית מטלטלת וחד פעמית, קול נשי נדיר באזורינו ואני נרגשת לקראת החשיפה הראשונה שלו בפסטיבל ונציה’. אי אפשר להיפרד מבלי להזכיר את הצלם המופלא, שרק דה מאיו, שעשה עבודה מופלאה, כשבכל פריים הוא נוכח ביצירה, את מוחמד דעאס, הנער הבכור, במשפחה בת עשר נפשות אשר נולד בשכם וגדל בכפר בנפת קלקיליה. את יובל גורביץ’, שעושה מוזיקת רוק בועטת ומתפרנס מהשחזת סכינים, לעורך הסרט אורי בן דב ולמעצב פס הקול המדהים גיל תורן. השטיח האדום בוונציה מחכה לך הדר מורג בכבוד!
