המפיקה והיוצרת, נורית קידר, בחרה עבורכם את הסרטים החברתיים והפוליטיים שיוצגו בפסטיבל דוקאביב אז בואו לראות את הזוועות, זה מאסטר פיס
עשרה ימים של קולנוע דוקומנטרי חדש שפוקח עיניים אל העולם האמיתי, סרטים נבחרים שעוסקים במציאות מטלטלת ורוויה בסתירות, בשקרים שהפכו לאמיתות ובעובדות שהיו לכזבים. סרט פתיחה: ‘לפני שהרגליים נוגעות בקרקע’, הוא סרט ביכורים אישי של דפני ליף, מובילת המחאה החברתית שהתקיימה, כזכור, בשנת 2011. בין הסרטים הבינלאומיים המדוברים אשר יוקרנו בפסטיבל: ‘אני לא הכושי שלכם’, של הבמאי ראול פק, שהיה אף מועמד לאוסקר, ‘הביטלס: שמונה ימים בשבוע’, של הבמאי רון הווארד, GIMME DANGER של הבמאי האהוב ג’ים ג’רמוש – על איגי פופ ו’הסטוג’ס’, ‘אין לאן לברוח’, זוכה הפרס הראשון בפסטיבל IDFA, ‘חירותו של השטן’, על מלחמות הקרטלים במקסיקו, ‘הרקדן’, על הילד הרע של עולם הבלט, סרגיי פולונין היפה, ‘לה צ’אנה: מלכת הפלמנקו’, זוכה פרס הקהל ב-IDFA, ‘אואזיס: סופרסוניק’ – הלהקה הבריטית הפופולרית ורצועת סרטים חדשים מז’אנר ‘פשע אמיתי’ העוסקים בתעלומות רצח בלתי פתורות, כשליה של מערכת המשפט בפתרונן ומקומו של הקולנוע כגוף חוקר ויוצר. בחירתה של קידר נובעת מהמתרחש סביבנו – הכאוס הנוראי בסוריה, בעיראק, הטבח באוכלוסיה חסרת אונים, שגרם למאות אלפי פליטים לחפש מקום מקלט באירופה הביא את סיפורם אל קידמת מסך הקולנוע הדוקומנטרי. סיפורים אישיים בתוך סיטואציות בלתי אפשריות.
‘אין לאן לברוח’: לפני שלוש שנים, כשהאמריקאים עזבו את עיראק, נורי שריף חשב, כמו כולם, שהנה מתחיל עידן חדש ועצמאי. אחרי שמונה שנות כיבוש האופטימיות הייתה בשיאה ואת המצלמה הקטנה שניתנה לו, שריף הפנה לביתו ולארבעת ילדיו. הפראמדיק המסוּר חשב שראה את הרע מכל, אבל לבית החולים בג’לאוולה, עיירה ב’משולש המוות’ של עיראק, החלו להגיע פצועים והרוגים ממלחמה שהתסמינים שלה קשים, אבל המקור שלה לא ברור. השתלטות דאע”ש על האזור יצרה עבורם סיוט חדש, שאי אפשר להתעורר ממנו. נורי מצלם מראות קשים מקרוב, מתוך מעורבות רגשית עמוקה שאינה מאפשרת לצופה לברוח, עד לרגע שהוא עצמו נאלץ להפוך לפליט. הסרט זכה בפרס הראשון היוקרתי בפסטיבל IDFA
‘הקרב על מוסול’: אחרי חודשים של לחימה רצופה, הקרב על מוסול הפך למלחמת התשה. ברנר אנרי לוי, הפילוסוף הצרפתי, היה שם בשבועות הראשונים. ביחד עם כוחות ה’פשמרגה’. הוא הצטרף למסע שאמור היה לשחרר את מחוז נינווה שבצפון עירק מכיבוש דאע”ש. לוי, שחבר למיליציות הכורדיות כבר ב’פשמרגה’, סרטו הקודם, בוחן את המרחבים הקדומים ואת נתיבי ההרס שנותרו בהם, במבט התר אחרי נקודות החיבור שבהן היזידים, הנוצרים והמוסלמים מגלים חמלה הדדית. והוא מוצא רגעים כאלה, בין מראות המוות, הפחד והרעב הקשים. אחד מהרגעים הללו הוא כשהכורדים מניחים את המשך הלחימה לידי ‘אוגדת הזהב’ העירקית. לוי אינו חושש למצוא קווי דמיון בינה לבין האויב, ותוהה כיצד ישלם המערב את חובו לפשמרגה. ברנר לוי הפילוסוף יהיה נוכח בהקרנה.
‘זר בגן עדן’: האירופאים, שעל דלתם הם מתדפקים שונאים אותם, מרחמים עליהם, נמלאים אשמה אבל בעיקר פוחדים מהם, מהזרים. אלה מצדם, בטוחים שמעבר לגדר ולפקיד ההגירה נמצא גן עדן. שלוש קבוצות של מהגרים שהצליחו להגיע לסיציליה וממתינים שם שייחרץ גורלם, נפגשות פנים אל פנים עם האירופאי הבוטה, שאינו מתייפייף: זה שרוצה לשלוח אותם הביתה ומשוכנע שאין להם סיכוי להיקלט חברתית וכלכלית, זה שמתנצל על הקולוניאליזם, משוכנע שאירופה זקוקה לדם חדש ופורש זרועות פתוחות וזה שבוחן בקור רוח ביורוקרטי את מעמדם החוקי. הסרט הפרובוקטיבי והנוקב. ‘זר בגן עדן’, שפתח השנה את פסטיבל IDFA, מעז להציג בדרמטיות את מגוון העמדות המרכיבות את השיח האירופאי העכשווי.
‘במשמרת’: בין קירותיה של מרפאה קטנה בפריז מתרחש מפגש חם ואנושי שאינו נגוע בניכור ובדעות קדומות. מהעבר האחד – פליטים מאפריקה ומהמזרח התיכון ומולם צוות רפואי דל אמצעים. הפליטים אשר נושאים צלקות גופניות ונפשיות נתקלים ברופא שלא תמיד מסוגל לעזור, או אפילו להבין מה הבעיה, אבל מוכן להעניק חום, אמפתיה וחיוך. בין שני חלקי העולם הזה נמתח גשר רעוע הנשען על בליל של שפות ועל חמלה אנושית עמוקה. מילה בצרפתית, חצי משפט באנגלית, עוד מילה בספרדית. אלה אינם הפליטים הצובאים על הגדרות או הטובעים בים. אלה בני המזל שהגיעו, שיושבים בצייתנות במרפאה ומבקשים: ‘תציל אותי’. זהו סרט על הרגעים הקטנים שבהם הלב הפתוח גובר על המגבלות הביורוקרטיות.
‘פסטיבל דוקאביב’ | סינמטק תל אביב וברחבי העיר | בתאריכים 20-11 במאי | אל תחמיצו
