כשאמרו לנו שזה טירוף להוציא את ׳פרימדונה׳ בפרינט הנהנו בראש ועשינו כאילו ואנחנו מקשיבים בזמן שדמיינו איך זה יהיה לדפדף במגזין הראשון. שהוסיפו לטעון שזה מורכב מידי ושאין שום סיכוי שנצליח – חשבנו על פונטים ועל ההפקות, על כמה עמודים אנחנו רוצים ואיזה סוג נייר. שאמרו לנו שאין לנו מושג למה אנחנו נכנסים התעוררנו לרגע והיינו חייבות לעצור את תהליך החלימה ולהנהן. למרות שהצוות מנוסה, למרות כל המגזינים שיצא לנו לעשות במסגרת העיתונים הגדולים הקיימים היה ברור לנו שאנחנו לא יודעות למה נכנסנו.
קשה להסביר את האודיסאה שעברנו מאז שכללה תביעה משפטית (לא מוצדקת), התמודדות עם סוג הבאז התקשורתי הפחות חביב עלינו, כזה שלא קשור לתוכן, ימים ולילות (לילות שלמים, מילולית) שהועברו בבית דפוס בויכוחים על סוגי נייר ולוחות דפוס, התמודדויות עם כסף והעדר משאבים, התמוטטויות עצבים של בערך כל חברי הצוות, כל אחת ואחד בתורו ועוד אינספור משברים קטנים וגדולים שכללו רגעים שבהם גם הרגשנו שאין סיכוי שהמגזין יצא. שזה אכן מטורף מידי שצוות קטן יצליח ליצור מגזין בלי תמיכה של מערכת גדולה ומורכבת יותר.
אנשים בכירים בתעשייה, שלא ננקוט בשם, הזמינו אותנו לדרינק כדי להסביר לנו שאין לנו שום סיכוי. דווקא אז הבנו שאולי יש לנו סיכוי. אחרת לא היו מנסים לזמן אותנו, אחרי הכל זה לא נעשה מתוך רגשות חיבה וסולידריות, זה שקראו לנו רק כדי לנסות לגרום לנו לוותר. כל אלו הם כאמור חלק מסאגה מורכבת, מלאה בעליות וירידות. ויהיה קשה להסביר אותה.
מה שיצא מכל התהליך הארוך והקצת לא שפוי הזה כן ניתן להסביר ולהראות. הגיליון הראשון שלנו ואלוהים כמה שאנחנו גאות בו. למרות שיש בו קצת טעויות קטנות, בעיות מינוריות, הוא יצא כמו שאנחנו רצינו. אחר ממה שיש בחוץ. לא שיש לנו תלונות או דברים רעים להגיד על מה שנמצא שם בחוץ, אבל בכל זאת חלק ממה שדחף אותנו קדימה זה הרצון לעשות מגזין שדומה יותר למה שאנחנו אוהבות, למה שהיינו רוצות לראות ולקרוא. הוא מהווה תקדים או הצהרת כוונות למה שאנחנו רוצות לעשות. ההמשך גם לא יהיה קל, ואנחנו כבר עובדות על הגיליון הבא. אין ספק שהגיליון שיצא עכשיו מסב לנו גאווה. מחר הוא עומד לצאת ולהיות שייך לכל מי שתסתכל ויסתבל בו. לשם כך הוא נועד.
