לא מזמן ראיתי סרט דוקומנטרי מרתק על אלכסנדר וונג. המעצב המהולל נראה מרחף בין צי העוזרים שלו כשהוא לא תופר ולו תך מכלב אחד. הדבר גרם לי לתהות, ואני בטוחה שאיני היחידה, מדוע אופנת מעצבים כל כך יקרה ולעיתים קרובות אף בלתי מושגת? האם הבד עשוי מזהב? האם מגע הקסם של המעצב הוא ששווה את האפסים הנוספים על תג המחיר?
בתור בלוגרית אופנה, אני נוטה לחשוב לעיתים תכופות איך עליי למתג את עצמי. כלומר, האם אני יכולה להיות בלוגרית מן השורה ללא אביזרים מ LANVIN או זוג סנדלים של MARNI ? ובכן, יוצא לי לחשוב על כך הרבה, והמסקנה עדיין אינה כל כך ברורה לי. מותגים הם לא דבר שמושג בקלות -הסבירות שנקבל תלוש לCHANEL כנראה פחותה מהסבירות שנקבל תלוש לקסטרו או זארה. ועל כן השאלה הנשאלת היא – האם אנשים בעלי כסף ומעמד הם היחידים שיכולים להתלבש בבגדי מעצבים? או שמא הלוואה למטרות לבוש היא הוצאה מוכרת? אולי בשוודיה.
דוגמה טובה לכך היא אייקון האופנה שלי אלקסה צ’אנג, אשר אמנם באה מבית מבוסס ובתור סטייליסטית ופאשניסטה שמקבלת הרבה פריטים לשם יח”צ-היא בעלת ארון בגדים מאוד מגוון. ניתן לראות אותה לא מעט לבושה בבגדי יד שנייה, ובפריטים מחנויות דוגמת TOPSHOP או ZARA בהן הפריטים מוצעים לכולנו במחיר סביר ושפוי מה שגם מקל עלינו להתחבר לפריט. לאאוטפיט שלה היא כמעט תמיד מוסיפה פריט חביב של המותגים האהובים: תיק של CHANEL או MULBERRY וכדומה.
ככל שאני אסתכל יותר על אאוטפיטים שלה, כך זה יותר ימשוך אותי לדמיין ולנסות כי האפשרות לשחק עם זה היא נהדרת ויותר מזה, מי אמר שחייב להיות פריט ממותג באאוטפיט? הרי זה מה שכיף בבגדים, אפשר לשחק איתם ולעשות מיקס אנד מאצ’ בהמון דרכים: בגדים מהשוק, בגדי יד שנייה, בגדים מחנויות מוכרות , בגדים מהארון של אימא, שעלי הוא חביב במיוחד ומדי פעם גם מותגים אם מתאפשר,אבל היי זה ממש לא הכרחי!
אני אוהבת את הידיעה שלא חייבים להיות בעלי ממון או סלבס בכדי להתלבש בטוב טעם או בשביל להיראות טוב ולהרגיש טוב. עם כמה שזה עלול להישמע שטחי, הבגדים בהחלט תורמים לרושם הראשוני של האדם- זו המעטפת החיצונית שלנו. כך אני לפעמים מרגישה בנוח להניח את הגחמות האופנתיות שלי בצד ולא לקנות תיק של CELINE ב1400$ (למרות שאני חושבת שהוא מדהים והייתי שמחה לאחד שכזה). הנקודה היא ש באותו הסכום אפשר לקנות הרבה יותר מתיק אחד או לחילופין פריטים אחרים לא פחות יוקרתיים. בשורה התחתונה, סטייל היא אינה פריווילגיה השמורה אך ורק לבעלי תקציב מנופח. העושר ההכרחי היחידי הוא כזה הנובע מדמיון פרטי ומתעוזה נטולת עכבות.
פוסט מקסים וקולע! את צודקת בהחלט.
התאהבתי במשפט “העושר ההכרחי היחידי הוא כזה הנובע מדמיון פרטי ומתעוזה נטולת עכבות.”
בעיקר כי הוא נכון כמובן גם לצד השני- הרי לא חסרים אנשים בעלי אמצעים שמתלבשים ללא כל מעוף או דימיון. או שכן, אבל לחלוטין בלי חוש סטייל!