עורכת הביוטי של ‘פרימדונה’, ליאורה סומק, חצתה את שבעת מדורי הגיהינום וחזרה יפה וצעירה יותר
השבוע נסעתי בזמן. אבל איזו נסיעה? אנקונדה היא חיית מחמד לעומת הסללום והמרחקים שגמעתי. זה התחיל בירושלים. נסעתי לבקר חבר מאושפז בבית החולים “שערי צדק”. מכיוון שאנחנו אנשים עובדים והכניסה לירושלים הפכה לבלתי אפשרית בימות החול (עם הפניות מהרשויות להמנע מלהגיע לעיר. כן. הכל אמת) כיוונו לביקור בשבת. קיבלתי אזהרה שבית החולים ‘שומר שבת’ ולשאלתי במה זה מתבטא נעניתי בלקוניות שנצטרך להשתמש במעליות שבת או לטפס ברגל 6 קומות. קטן עלינו.
הגענו ל’שערי צדק’ והכניסה היתה מבטיחה. אמנם יש שומר בכניסה לחניון ומכונה לתשלום אך השער פרוץ, והשומר מקדם בחיוך את פני הבאים המגיעים ברכב ושר לנו ‘פתחו את השער פתחוהו רחב, במקום תשלום תקבלו חיוך מזהב’. אין גובים כסף בשבת. יששש.
ועכשיו בצעידה איטית לכיוון לובי הכניסה מלווים בחבורות חובשי מגבעות ועטויי חיג’אב. אלו ואלו על כל טפם וציודם באים לבקר את החולים, ושם מול שומרת מפהקת בלובי עומד לו שער לגילוי מתכות, פצצות וכל מריעין ומבישין. אבל מה? שבת.. השער חשמלי והס מלהזרים חשמל. על כן כולנו נכנסים בשמחה וצהלה לפגוש את יקירנו המאושפזים. התחנה הבאה ב’גן ההרפתקאות’ המכונה ‘שערי צדק’ היא המעליות. והרי נאמר שיש מעלית שבת. בכל בית חולים או מוסד ציבורי יש מעלית שבת. אפילו בבית הקומות בו אני גרה יש אחת כזו. אבל מה עם חובשי החיג’אב או אורחים כמונו שלא מאמינים בלשקר את אלוהים ולהפעיל אוטומטית מעליות במקום ללחוץ על הכפתור המבוקש? לישרים לא תהיה תקווה אלא מדרגות שעליהן מקפצים וחוסמים מלוא רוחבן משפחות הדתיים. קל לזהות. כל הילדות לובשות את השמלות המתוקות מאותו הבד וההורים מדלגים וצועדים בצעד זריז נוסח מאה שערים כאילו אחרו למניין וכך בטיפוס במדרגות נגלים לעינינו חבורות חבורות של יענקל, חיים, עם רוחי שירה וחנלה מחזיקים על הידיים תינוקת ואוחזים בצרורות של קיגל.
כשהצלחנו להגיע נוטפי זיעה לקומה 6 והנה אוטוטו ניפגש עם החבר הטוב רצינו לשתות כוס מים קרים ממתקן התמי 4. אבל מה? הוא לא עובד. בסדר, חשבנו. יש מכונות למשקאות (ברור שהחנויות בכניסה סגורות). הקולה קרצה לנו מן המכונה: ‘שבס, שבס’ תבואו מחר. אנחנו שובתים. ואז הגיע הג’וקר. המאושפז החביב עלינו קיבל אותנו במאור עיניים והצביע על השקעים בקירות. רואים את אלו? הן ליופי בשבת. חשמל עובר בכפות ידיך אבל לא בקירות שחלילה לא תחלל את השבת. מצטער, אמר שלא עניתי לטלפון. לא הצלחתי לטעון אותו אלא רק לאחר שניתקתי את החמצן והמוניטור (שמזל, לשם זורם חשמל) והשתמשתי בשקע תוך סיכון חיי. את האוכל שהביאה אשתו כי הוא אינו יכול לאכול את המזון שמסופק בבית החולים מטעמי בריאות, לא ניתן לחמם. ואת ה’עבודה והפטנטים’ שמנסים החולים המסכנים ומשפחותיהם לפיצוח משברי השבת אשמור לעצמי ולא אסכן יותר את המאושפזים שמא יבוא אליהם לבדיקה ה’משגיח’ או משמרות השבת. לא בדקתי לאיזו שנה הגעתי במסע הזה במנהרת הזמן אך לטובת המאושפזים, לפחות: אם יש צדק בשערים- יופע מייד.
ולמה אני מספרת את כל זה? כי למחרת, הגיעה אלי משלוח של מוצרים שמבטיחים מנהרת זמן גילנית. רק נשתמש במוצר וכבר ניראה 20 שנה פחות. את הדרך הזו אני דווקא מחבבת ומשתדלת לאמץ בחום.
