מצעד הגאווה התחיל בדיוק בדרך בו, נאמר, קולנוען צעיר היה מדמיין. שוט פתיחה, סוף שנות השישים ביו יורק. בשכונה קטנה ובוהמיינית שמשתרכת ממזרח ברודווי ועד לצפון נהר ההדסון מסתובבים שלל טיפוסים לא קונבנציונליים, אפילו בסטנדרטים של שנות השישים. זוהי כאמור ניו יורק, אפשר להרגיש את ההיסטוריה של השכונה דרך האנשים שחולפים דרכה. ההיסטוריה לא נשמעת אבל נוכחת ברקע, האזור היה בעבר בית קברות לעניים חסרי שם, הוא התפתח והכיל שיכון של עבדים משוחררים, כמה מאות שנים אחר כך הוא אכלס את הבר המעורב הראשון של אפרו אמריקאים ולבנים. דמויות כמו וולט ויטמן, אנאיס נין, מרסל דושאן איזדורה דנקן, בילי הולידיי ועוד חלפו בין הרחובות האלו וישבו בבתי הקפה. כל אלו לא מופיעים בשוט הפתיחה כאמור, למי יש תקציב.
בכל מקרה, בבית קפה שמאכלס את אחת מקבוצות השוליים המוקצות ביותר בעיר יושבים יחד טרנסג’נדרים, הומוסקסואלים, לסביות, נערי ליווי, וצעירים חסרי בית. בית הקפה הוא סוג של בית. כמו השכונה שמקיפה אותו והעיר מסביבה הוא ערוך לקבל כל יצור אנושי בברכה כאשר התנאי היחידי הוא סובלנות בסיסית. אלו מסוג המוסדות שהופכים עיר למה שהיא, בזכות מתן המקלט מחוקים ואנשים חשוכים. כולם יושבים לשולחנות ומנהלים שיחה ערה אחרי לילה סוער. פתאום ללא התרעה למקום פורצים מספר שוטרים. ביד גסה ואלימה הם מכים את יושבי הבר, עוצרים את חלקם. מקום המקלט נפרץ וחולל. בעקבות המאורעות כמה חברים נפגשים על מנת לדון במה אפשר לעשות. את המהלך מוביל קרייג רודוול שהיה גם בעל חנות הספרים הראשונה שהתמקדה בספרות המיועדת ללהט”ב ושנכתבה על ידי חברי קהילה זו (החנות נקראה על שם אוסקר ויילד). רודוול יצא גם עם הרווי מילק (שמופיע בהופעת קמיאו קצר בתסריט הדמיוני) והשפיע עליו ככל הנראה בצורה לא מועטה. החברים מגבשים תוכנית פעולה ומנסים לאסוף את כל התנועות שעוסקות בזכויות ומגדר. חברי הקבוצה אשר מתקבצים בביתו של רודוול משתמשים ברשימת התפוצה של חנות הספרים שלו כדי להגיע לכמה שיותר אנשים. ברנדה הווארד, אקטיביסטית שפעלה נגד המלחמה בוויאטנם, למען התנועה לשחרור נשים ולזכויות להט”ב הוגה את הרעיון של המצעד ושל שלל אירועים סביבו. הרעיון הוא פשוט ומבריק, אם המרחב הציבורי אינו מוכן לקבל דפוסי התהגות שונים הוא יוצף בהם.
המצעד הראשון כמו תנועות שחרור ומרי אזרחי רבות שפעלו בתקופה תופס תאוצה. הוא רדיקלי עדיין בשלב זה ונועד לבצע שינויים. מכאן רואים מונטאז’ של המצעד מתפשט לכל רחבי ארצות הברית והעולם. מפגינים בבולגריה, פיליפינים, סרביה, ברזיל ואפילו בישראל צועדים במקום להסתתר. מנגד אוכלוסיית הלהט”ב ממשיכה להיות נרדפת על ידי יחידים, קבוצות מוסדות וממשלות. הסרט הדמיוני יסתיים בנתונים אמיתיים על מספרי התקיפות שמתבצעות בשנה, על מספר המדינות אשר עדיין אוסרות אזרחים בגלל מגדרם.
השבוע יחול מצעד הגאווה. הוא יתמקד השנה באוכלוסיית הטרנסג’נדרים שהיא אולי האוכלוסייה הכי חשופה בתוך הקהילה. קיימות כל מיני ביקורות כלפי המצעד, שהוא מתמקד מידי בצבעוניות מהסוג שאייטמים חדשותיים אוהבים כ’כתבות צבע’. שהוא מעורר דווקא אנטגוניזם בגלל שהוא מפגין מיניות ולא סובלנות. אך זו יכולה להיות הזדמנות, כמו תמיד להתחבר למהות שלו ולנסות לייצר שינוי.
מצעד הגאווה ה-17 של תל אביב-יפו/ ביום ו’,12 ליוני 2015 – תחת הסלוגן ׳Tel Aviv loves all genders׳
צילום וידאו: אביה בן דוד
