יוני: אביה, אביה, קומי. אביה: אני ערה, חייבים לרדת מהגג, אולי תקפוץ? מה כבר יכול להיות? יוני: רגע, מה זה החבל הזה? אביה: יש בקצה שלו מסוק. יוני: חילוץ! זאת נורית קידר! בעצם, אני לא יודע, אולי עדיף להישאר, מה את אומרת? אביה: ניקח את הסיכון. יוני: היא תמכור אותנו, תיתן אותנו בחינם ואז תתעד את מסע הבריחה שלנו, תעשה דוקו, שוב תזכה בתהילת עולם וכל זה על הדם שלנו. אביה: אתה חושב? נורית: אני לא מחכה לנצח. יוני: את רואה, היא חסרת סובלנות. נורית: יונה, אין לך את הלוקסוס להיות דיווה. אביה: היא אמרה עכשיו לוקסוס? יוני: אחרי?
סצנת הפתיחה – מסך שחור כשברקע רעש עמום של גלגלי רכבת. המסך נפתח לסמטה חשוכה, אור קלוש, המצלמה עוברת על אבני הקיר הישנות משהו, גשם חזק שוטף את הקירות האפלים, על מכסה הפח הטיפות הכבדות משמיעות רעש נוקב. פתיתי שלג נופלים מקצה הגגות ורעש הרכבות נשמע חזק. המצלמה מגלה עוד פתח לסימטה, לפתע מתגלה כף יד של אשה מוכתמת בדם, רוח חזקה נושבת, גופת האישה המקופלת מתגלה. קאט. מוסיקת רוק אכזרית של Rammstein מתוך ‘industrial metal’ קורעת את האפלה. איש הולך בסמטה, קונה בקבוק שתייה, חוזר ונעצר על יד הגופה. ‘הלו,הלו’, ‘הייתה לך תאונה? את צריכה אמבולנס?’. האישה הפגועה ממלמלת ‘אני לא צריכה אמבולנס’. הגבר: ‘נפגעת?’. האשה:’יכול להיות, לא אכפת לי’. הגבר: את רוצה משהו?’. האשה: ‘אני אשמח לכוס תה עם חלב’. הגבר: ‘לא מגישים תה ברחוב. את יכולה ללכת? קניתי עוגה’. האישה מתרוממת בקושי, נשענת על כתף הגבר, תוך כדי צליעה שניהם נעלמים בסימטה. סצנה קולנועית מופלאה ל’נימפומנית’ – סרטו של הבמאי, הגאון, לארס פון טרייר.
בחדר קטן נזירי, קירות חשופים, לבושה בפיג’מת פסים גברית, יושבת על המיטה ג’ו (שרלוט גינסבורג) בידה כוס תה גדולה. מולה על כסא יושב זליגמן היהודי ((Stellan Skarsgard, איש זר, פנים נעימות, לא מאיים. זליגמן פועל ככומר הוידויים של ג’ו שמעלה זכרונות על חיי המין שלה, על פני שמונה פרקים שונים, עד להגעתה זבת דם לסמטה הנטושה. פון טרייר עומד במשימה של ספור חיי המין של ג’ו מלידתה ועד להיותה אשה בת 50. ‘אני רק בן אדם רע’ – ג’ו מכריזה. מיטבה זליגמן הוא הומניסט שמסרב להאמין לג’ו. כהוכחה לכך, היא מבדרת אותו בסיפורים על ההתעוררות המינית שלה וההתמכרות שלאחר מכן. ‘נימפומנית’ חסרה כל תחושה של תקופה או מקום, אנחנו זזים בין הסיפורים של ג’ו, על אמה, על אביה, על עשרות הגברים. בקולה השקט, המונוטוני, ג’ו מספרת מה קרה לה בגיל שנתיים, בגיל שש, בגיל 13. כבר אז אמרה לה חברתה שנהגה כמוה: ‘הסוד בסקס למצוא אהבה’ .
האנטי הגיבורה שלנו ג’ו מספרת לקהל שלה של איש אחד, זליגמן, איך בגיל העמידה, היא איבדה כל תחושה של הנאה מינית ומצאה שמחה עצובה במזוכיזם, איום ואלימות. בעוד הסקס בחלק הראשון בסרט נראה כמשחק ילדותי, בפרק השני מורגש העונש שגזרה על עצמה ג’ו להגיש את עצמה להצלפות שוטים לאדון S & M וריגושים מסוכנים של יחסי מין עם זרים, עד להפקרת הילד שלה בלילה. ‘אני לא יודע מאיפה אנחנו מקבלים את המיניות שלנו או מהיכן נטיות מסוג זה באו. זה כנראה עיוות שנוצרה בילדותנו’ אומר לה זליגמן. התראפיסטית אומרת לג’ו: ‘רק אחד למיליון יכול לחיות בלי סקס’. ג’ו לא מבינה: ‘את לא יכולה לבסס את התאוריה שלך על אחד למיליון’. יש לה פתרון לתראפיסטית: ‘את צריכה לחשוב מה הם הגורמים שמעודדים אצלך את הצורך בסקס ולהפחית אותם’. התזה של פון טרייר, שנוסחה על ידי ג’ו, היא כי ‘מיניות היא הכוח החזק ביותר בבני אדם’. לא תמיד זה מובן בסרט. פון טרייר הדני, שזוכרים לו את ‘לשבור את הגלים’ ואת ‘רוקדת בחשיכה’ לא פוחד מהאיסורים החברתיים שהחברה כופה עלינו והוא מוכן לרמוס את מה שאנשי קולנוע קונבנציונליים פוחדים לרמוס.
‘נימפומנית’ היא מרתקת כמקרה מבחן אינטלקטואלי. יש חתירה הרואית של ג’ו להבין את ההתנהגות שלה ואת התשוקות שלה. האפוס האינטימי לא מרגיש זימה בכלל, מחוסר כל רגש, נגמר מסתורי כפי שהוא מתחיל. הסקס לא מגרה. יש כמה סצינות בסרט המשלבות איברי מין תותבים ושחקני פורנו המשמשים ככפילים. הריחוק והפרוזאיות בצילומי סצינות הסקס יוצרות מרחק מכוון מהגירוי, כך שהצופה רואה את אותן סצנות בעין אנתרופולוגית. פון טרייר נחוש ביותר לעורר את המוח מאשר את הגוף. מלבד הסקס, הסרט מוצף בדיבורים מפורשים על דיג, דת, מתמטיקה, מטאפיזיקה, אמנות, באך, בטהובן ועל יופיים של העצים. כל מה שהוא מטאפורה ליחסי מין והמין הוא מטאפורה לכל דבר. האם ‘נימפומנית’ היא עוד פרובוקציה מכוונת מעצם הרעיון של פון טרייר שעשה סרט על מיניות נשית? בהתחשב בטענותיו של פון טרייר שגיבורותיו מגלמות את הבעיות ונקודות התורפה שלו? האם הודאתה של ג’ו בתיעוב העצמי שהיא חשה בו הוא התיעוב העצמי של יוצר הסרט?
כמה דברים חשובים על נימפומניה -המונח ‘נימפומניה’ חל רק על נשים – עמיתו הגברי נקרא satyriasis. שתי המילים הן בהשראת המיתולוגיה היוונית: נימפות הן אלים קטנים מיוצגים על ידי עלמות יפות. satyriasis הם יצורי יער מתוארים כבעלי אוזניים מחודדות, רגליים וקרניים קצרות של עיזים בלתי מרוסנות. הספר ‘נימפומניה, היסטוריה’ מתאר כיצד הרופאים הוויקטוריאנים חששו כי אכילת מזון עשיר, צריכת יתר של שוקולד, התעכבות על מחשבות לא טהורות, קריאת ספרים או ביצוע אוננות, יגרמו לגירוי יתר בסיבי העצב העדינים של נשים ויובילו לנימפומניה. המונח ‘נימפומניה’ כבר לא מוכר בעולם הרפואי. במקום זאת אומרים hypersexual”.
הסרט מוצג בימים אלו בקולנוע לב
