ניק קייב, האמן האהוב עלי ביותר, מגיע לארץ וזאת סיבה טובה להיזכר בכמה מיצירות המופת שלו
ניק קייב היה ועדיין הפסקול בכל רגע חשוב בחיי, למעשה בכל רגע, אפילו קראתי לבני הבכור והאהוב על שמו. לפני מספר שנים פגשתי אותו ב’פסטיבל קאן’ אליו הגיע בעקבות תסריט המופלא – ‘ארץ יבשה’. במסיבת העיתונאים התפלאתי לגלות טיפוס מתנשא, ציני וגס או אם להודות אפילו קצת דוחה. לא אהבתי אותו לפחות ארבעים וחמש דקות. אז גם נזכרתי שאחרי שוויתרתי על החלום לחיות אתו לנצח עדיין רציתי להתחתן לצליל שיר שלו ואז להתאלמן כשברקע אחר, אבל לא יצא. בסוף הסתפקתי בקעקוע, בכתב ידו – Nobody’s Baby Now
הרומנטיקה האפלה הכה מאופיינת עם יצירותיו, האפוקליפטיות והאלמנטים הדתיים נותנים תחושה שמשהו נכון באמת יכול לקרות לך. אבל בין השורות, יש רק חושך, ייאוש והרבה שאלות. שלו, שלי.
לפני כשנתיים נסענו אני והפירסר, שי דאודי, להופעה של קייב בלונדון, זמן קצר לפני שבנו נהרג. הקונצרט התקיים ב – Royal Albert Hall שהיה מלא עד אפס מקום. קייב ביצע את כל הלהיטים האהובים, פלרטט עם הקהל שליווה אותו בשירה והוכיח שהוא עדיין הפרפורמר הכי מדהים בעולם וכן זה נאמר על ידי קהל שבוי, אבל למי אכפת מה אחרים חושבים?
זה ידוע שניק קייב אהב את לאונרד כהן וביצע לא אחת את שיריו. ניתן לראות גם קווי דמיון בסגנון לבושו, שאימץ מכהן, עם טוויסט גנדרני משלו – כמו תוספת התכשיטים והשיער הצבוע והמשוך בקפידה לאחור.
ניק קייב מסביר מדוע סירב לקבל את פרס זמר השנה – ‘אני לא בתחרות עם אף אחד’ או משהו כמו תודה אבל לא תודה ותסלחו לו על הצרפתית.
ניק קייב הוא אחד האמנים הבודדים אשר נשמעים בהופעה חיה ממש כמו באלבומיו ואולי אפילו טוב יותר. the mercy seat היא אחת מיצירותיו האפלות והאהובות עלינו ביותר.
ספריו ראו אור גם בעברית – ‘ותראה האתון את המלאך’, בהוצאת ‘גוונים’, הוא פרפרזה על סיפור הצליבה, דרך מסכת חייו של יוכריד יוקראו האילם מתחילתם ועד סופם, ללא רחמים. ‘מותו של באני מונרו’, בהוצאת ‘מודן’, הוא סיפורו של מונרו, רודף שמלות ואלכוהוליסט, אשר לאחר שאשתו התאבדה הוא יוצא למסע אחרון עם בנו. לא קל או אם לדייק אלו סוג הספרים שאתה קושר לעצמך וקופץ איתם מצוק.
