בוריס נובאקי בוויצ’ הוא דוקטורנט באוניברסיטה לאומנויות של וינה במחלקת הסוציולוגיה של האמנות והתרבות, כשסיים את התואר השני שלו בעיצוב תעשייתי ואחרי ניסיון רב בעיצוב בכלל החליט להקדיש את זמנו לדוקטורט על עזרים טכנולוגים לעיוורים. אותנו זה ממש הפתיע

הרבה דברים קורים בתחום של טכנולוגיה מותאמת בשנים האחרונות. מה הביא אותך לרעיון להתעסק בטכנולוגיה שעשויה לסייע לעיוורים?

בתור מישהו שמגיע מתחום של עיצוב תעשייתי, כבר בשלב הכנת התיזה ידעתי שיש לי עניין רב בגורמים חברתיים, שמכתיבים אסטרטגיות לתעשיית העיצוב. עיצוב “חפצים נאים” מעולם לא משך אותי. הרבה חברות בתחום העיצוב עובדות קשה כדי ללטש את הרעיונות שלהן, משקיעות במתן תחזיות, ניבוי ההתנהגות של המשתמש העתידי, או, בקצרה, הן מנסות לצפות את ההתנהגות העתידית של המשתמש. התחום הזה של עיצוב תמיד היה משמעותי עבורי. בזמן שכתבתי את התיזה, בשלב אספת הנתונים, נתקלתי בחוסר עקביות מעניין. בווינה, המקום בו אני עובד, בחורה עיוורת נכנסה למכולת עם כלב הנחייה שלה, אולם מיד התבקשה להשאירו בחוץ. זה היה מאוד מעניין.

 מעניין באיזה מובן?

ובכן, יש הנחיות למכולות בקשר להיגיינה. ככלל, אסור להכניס חיות מחמד למכולות. אולם, כמו שאנחנו יודעים, כלב נחייה אינו חיית מחמד, אך בתור בעל חיים הרבה פעמים הוא מזוהה ככזה.

אם כן הם ביקשו ממנה להשאיר את הכלב בחוץ. אך איך היא יכולה לערוך קניות, אם המכולת לא נגישה אליה, כאדם עיוור, באופן מלא?

בדיוק זה שימש עבורי כמניע. פניתי אל רשתות המזון העיקריות באוסטריה ובקשתי מהן מידע על הנושא. רבות מהן הפגינו עניין רב בקשר להתמודדות עם האתגר הזה – לטובת שני הצדדים. אחת מהן, לאחר התייעצות עם הצוות, טענה שלמעשה הנחיות מסוג זה, הקשורות לכלבי נחייה, כבר קיימות. הם הדגישו, שכלבי נחייה נחשבות כאמצעי עזר בחנויותיה ושההנהלה צריכה, ככל הנראה, לעבוד קשה יותר כדי ליישם אותן. לפעמים העובדים במקום פשוט אינם מתודרכים דיים בנושא הזה ולכן אינם מקפידים לגביו. דיון דומה לגבי כלבי נחייה במטוסים מוכר לנו היטב.

 אך אני מניח שהבעיה לא נפתרה, מכוון שאתה עדיין עובד על התיזה. זה נכון?

בהחלט. לדעתי, למרות נוכחותו של כלב נחייה, אדם עיוור צריך להיות מסוגל לערוך קניות יומיומיות באופן עצמאי ובהיקף מקסימלי. בעיני זו דרישה – אך האם זה אפשרי? האם יש באפשרותו של אדם עיוור להתמצא בחנות, כאשר היא מספקת לכך מערכת איתות מותאמת? איך אדם עיוור יוכל למצוא את המוצר הרצוי ללא עזרה מהזולת? איזה מין איתות יסייע כאן? האם מדובר במערכת ניידת שאדם עיוור יוכל לשאת עליו? או שמא מדובר בציוד שיש להתקינו בחנות כך שהוא יהווה חלק בלתי נפרד מהאגרון המרחבי שלה? ואם זה המקרה, האם קבוצת היעד, כלומר אוכלוסיית האנשים העיוורים, גדולה מספיק כדי שהסוג הזה של שינוי טכנולוגי בארגון המרחבי של החנות ישתלם לה?

 קל לענות לשאלות מסוג זה?

לא, בכלל לא. הרי אוכלוסיית העיוורים היא מרכיב משתנה ולא הומוגני, כפי שאנחנו יודעים. לכן נלקחים בחשבון הרבה דפוסים התנהגותיים והרבה תקנים כלליים בנוגע לאופי התמיכה הנדרשת לאנשים עיוורים על בסיס יומיומי. אולם הצרכים האישיים שלהם מגוונים ולא זהים.

אם כך, האם אפשר להתייחס אליהם כאל קבוצת משתמשים בכלל?

אם אני רוצה לקדם את הנושא הזה, בין אם בהיבט עיוני או בין אם בהיבט מעשי, אני אכן צריך לעשות הכללות ולאתר דפוסים במטרה למצוא בסיס משותף לפתרונות אפשריים. אנשים עיוורים רבים מעוניינים להיראות בציבור כעיוורים – לרוב בגין סיבות בטיחות. מאידך, יש גם כאלה, שיעדיפו לחשוף את הלקות שלהם באופן מינימלי. דבר זהה קיים בתחום הפרטיות. עיוורים רבים לא יהססו לפנות לעזרה, אפילו מאדם זר. מצד שני יש ביניהם גם סטואיקנים, שתלות באחרים משמעותה עבורם הקרבת כבודם העצמי.

ובכן, האם יש קשר בין הסיפור על כלבי נחייה שהתחלת איתו וההתפתחות הנוספת הזאת?

בוודאי. אם אתה עיוור, כלב נחייה לא יכול לעזור לך במכולת. כמובן הוא יכול להראות את הדרך אליה או לעזור לך לא להיתקל במשהו בתוכה, אבל הוא לא יכול להוביל אותך למוצר מסוים או להקריא לך את מחירו. שוב, בתור עיוור, לפעמים אתה נאלץ לבקש עזרה מהמוכר, לעיתים גם בנושאים רגישים כגון ענייני היגיינה אישית. אחרת אתה חייב לקחת מישהו איתך או לבקש ממישהו לערוך עבורך קניות. כמובן, קיימת אפשרות של משלוח עד הבית, אם כי בתוספת דמי משלוח ובמחיר של הדרה חברתית.

 אפשר להתייחס לתהליך הקניה כאל תהליך של סוציאליזציה?

בהחלט לא. התכוונתי להדרה מאפשרויות רבות, קניה עצמאית, למשל, שנותרת נחלתו הבלעדית של הרוב בעל כושר הראייה.

במרחב הציבורי קיימים הרבה עזרים לטובת ציבור הנכים. האם אוכלוסיית העיוורים נתמכת בשיעור דומה?

תמיד אפשר לעשות יותר ואני סבור שהצרכים של אוכלוסיית העיוורים הם תמיד אתגר גדול לחברות רבות בתחום הטכנולוגיה ולממציאים, אשר עובדים באופן בלעדי בקטגוריה של עיצוב נגישות – צרכים שנענים מדי שנה באופן יותר ויותר ממוקד ומדויק. בגרמניה, למשל, קיים מספר רב של חברות שמייצרות מכשירים מגוונים עבור עיוורים, גם כאלה שמסייעים לערוך קניות באופן עצמאי. בנוסף לחברות שונות ולמחקר אקדמי ברחבי העולם, אשר מנסים לטפל בתופעת העיוורון באופן רדיקלי ביותר, כלומר על ידי סינתזה של ראיית עין, יש גם דוגמאות אחרות, לרבות ניסיון חלוצי שנעזר במשוב “מצלמה (קלט אופטי) – לשון (פלט טקטילי)” ודוגמאות שכיחות ועדכניות יותר – מכשירים שמשתמשים במציאות רבודה בסיוע של מצלמה ויציאת אודיו. בתור דוגמא אציין את המכשיר שיוצר על ידי חברה OrCam. האב טיפוס שלו מבחינה קונצפטואלית  – במונחים של סריקת סימון סביבתי במובן הרחב, מכשיר גרמני שידוע בשמו המסחרי EinkaufsFuchs (שועל הקניות), יצא לשוק אחרי שפורמט האודיו mp3 וקידוד בעזרת ברקוד הופצו באופן גלובלי. כאן הטיפול בבעיה הוא מקומי, מבוסס על סריקת קוד ופלט קולי. בזמן הימצאותו במכולת, אדם עיוור נושא עמו מכשיר סריקה דמוי אקדח, בין אם הוא נעזר בכלב נחייה או לאו. המכשיר סורק ברקודים של מוצרים ומשמיע מידע בסיסי אודותיהם מהדיסק הקשיח אל האוזנייה. מבחינת חווית המשתמש, השאלה שנשארת פתוחה היא איך למצוא מוצר מסוים בחנות או, אם מוכר מצביע לכיוון מדף מסוים, איך למצוא אותו.

 אם כך, באיזו מידה זה עוזר?

לחלק זה עוזר. אבל, למשל, לעיוורים רבים גם סמארטפון הוא כלי שימושי מאוד. במקרה זה הם לומדים בעל פה את כל רצף השלבים של פקודות קוליות המיועד לבצע פעולה מסוימת או הם מדפדפים בתפריט האודיו של המכשיר עד שהם משיגים את המבוקש. אך אסור לנו לקחת אותם בתור דוגמא – הרי אנחנו לא לוקחים בתור דוגמא את הכישרונות היוצאים מן הכלל שמשתתפים במשחקים הפראלימפיים, מכיוון שבנוסף להיותם עיוורים, אנשים עלולים להיות גם בעלי יכולת ממוצעת להתמצא בטכנולוגיה. לכן, זה צריך להיות שימושי עבור מרבית העיוורים באוכלוסייה.

ולכן אתה מחפש את המכנה המשותף, דבר, שרב האנשים העיוורים יוכלו לסמוך עליו ולהתייחס אליו? אמצעי עזר לאדם ממוצע?

אכן. דבר חשוב נוסף הוא שזה ייחשב כהרחבה, כיישום של טכנולוגיה שכבר קיימת עבור האוכלוסייה שראייתה אינה פגומה. למרות שזה עלול להישמע כאמירה פוטוריסטית בנוסח קיבורג או כמעין אמירה אסתטית, אני סבור שיותר מדי גדג’טים פוגעים בשגרה היומיומית ובחיי החברה, במיוחד אם מדובר בפשרה ולא בבחירה מחושבת. רב התרבויות בעולם נצמדות לאב-טיפוס של הגוף האנושי – מסורת שנמשכת מימי קדם שתמשך כנראה גם בעתיד – גוף בעל חזות טבעית, נטול תוספות טכנולוגיות, לפחות אלה שנראות מלאכותיות. הדימוי של האב-טיפוס הזה אמנם איבד את הקווים המכלילים ביותר, אך עדיין נשמר באופן כמעט מלא, למרות שהתכולה הגנטית עברה אופטימיזציה נרחבת. בהתאם לכך, כל אמצעי עזר לאנשים עיוורים צריך להיות מופעל באופן נסתר כמה שיותר.