כשניסה לנחם אותי, חברי למסע, שי דאודי, הוא אמר ׳את הטיול הזה נזכור כל החיים, כי חוויות טראומטיות מחזיקות מעמד׳. נראה לי שבאותו רגע ממש נפל כוכב ומאז או שהמזל הרע פשוט לא מפסיק להתדפק על דלתי או שהזיכרון שלי עשה קאמבק מהניינטיז והכל נראה דארק, דארק, דארק. מה שעוד גיליתי בגילי המופלג הוא שאנשים אוהבים לשמוע את הצרות שלי עד שחשבתי לצאת איתם לסיבוב הופעות. נחזור ללונדון, לפני הנסיעה החלטתי להפסיק לקחת את את התרופות האנטי דכאוניות שלי כי אין טיימינג טוב יותר. איזו טעות. מוכת גורל פלוס דיכאון פלוס סייד אפקטס ושיחות על מזג האוויר לקח אותי שי להופעה שהיא הקליימקס של הפיאסקו הזה. פייר, ניק קייב לא יכול לאכזב, הוא ביצע כמו עבורי את כל השירים האהובים, האולם היה מלא, קייב היה חיוני מידי ושלא כהרגלו ממש פלרטט עם מעריציו. הפלסק עם הויסקי לא הזיק, וכשאני מבוסמת קלות עזבתי את שי וירדתי לאזור ה vip, חמקתי מעשרות השומרים וקפצתי מעל הגדר כאילו הייתי נדיה קומנצי, התקרבתי לבמה עד לוואדג׳ של קייב ואפילו עליתי בסוף ההדרן ולקחתי את הפלייליסט שלו. איזה אושר.
היום האחרון בלונדון, למה לא להשאר בחדר האימים, באוסטל השאול, במיטת היחיד ולבכות? מה כבר יכול להיות גרוע יותר ואיפה דוקטור שוורצמן כשצריך אותו? זה הזמן להודות לשי שלא איבד תקווה, זרק עלי איזה משהו מודרני, ארז אותי ואת הייאוש, שלדעתי מקורו בלונדון, ולקח אותנו לתערוכה של המעצב אלכסנדר מקווין. הפסקה.
מעולם לא הבנתי למה אנשים חושפים את עצמם, מה זה נותן? למה לא להמציא מציאות חלופית? האם זה סוג של פולחן? מגפה? האם אקסהביציוניזם הוא השחור החדש? לחלוק את האסונות שפוקדים אותך זה טרנד? יש את זה ביותר פלטפורמות? יש מדד? נגיד, האם כשאתה מפרסם משהו קיימים קריטריונים? לשירותכם מדריך למשתמש. בהצלחה.
ספר: הטרדה מינית בילדות עם עדיפות לבן משפחה מדרגה ראשונה, גמילה מסמים, עבר פסיכוטי והפרעות אכילה
סרט: בגידה, יציאה מהארון, ירידה מנכנסים וקאמבק, ׳המחלה׳ וההתגברות עליה או כל מה שבז׳אנר המתתי וחזרתי לחיים
מחזה: בדרך כלל זה ב׳גוף שלישי׳ כמו ילדה טרנסג׳נדרית, נושא מאוד מבוקש היום, בעלי הוא קרוס דרסר, נו, קשה למכור תאטרון, אמא שלי ילדה אותי מהזרע של אחי ז״ל וכו׳.
תערוכה: פה ממש צריך להתפלש בזבל, אלוהים יודע איך מוכרים היום אמנות, מחקר על זמן חלל מרחב ופרקטיות חבריות? הערכה עצמית נמוכה בשילוב עם נטייה לחשיפה, שיגעון גדלות בצמוד לאשליה בנוגע לפריצה הגדולה בחו״ל
שירה: אולי משהו עם מזרחים, מה הולך עם זה? שכונת פיתוח? להיות אנטי ציוני? ילד אבוד מתימן? לגדול בקומונה של אשכנזים שהאמינו בתיאוריה של אן ריינד, להיוולד בכלא? הכל ביחד?
ומה אם אין לי מה למכור מלבד אסונות? אני ממש חיית פריים טיים מסתבר. אם חד הורית לשלושה ילדים, כל אחד מאב אחר, אחד טרנסג׳נדר, שגם מדבר עם רוחות ידידותיות, נגיד מתקשר, השני נראה כמו מיצג לפירסינג, אפילו דרך מכונת מתכות הוא לא עובר ובנוסף לא עלינו, הוא קיבל צו ראשון, השלישית כל כך רגילה שהיא מוזרה בקרב המשפחה, אני רואה כבר את הראיון החושפני שלה ב 7 ימים – ׳גדלתי עם משפחה של מוזרים, ניצלתי בנס, התביישתי שאמא שלי שבאה לאספות הורים, היא תמיד לבשה פרינטים מנוגדים והיו לה יותר מידי קעקועים, ממש הייתי עושה לה סטיילינג לפני מפגש הורים׳.
למעשה כל הילדים שלי יכולים למכור אותי בשביל 15 דקות תהילה. בריאן, למשל, יכול לספר שתמיד גידלתי יותר מידי בעלי חיים, שאף פעם לא סידרתי או בישלתי (מה כבר טבעונים אוכלים?) שבגלל שכל כך קיבלתי אותו לא היה לו במי למרוד ובגלל שכל כך גוננתי עליו עיכבתי לו את הקריירה המוזיקאלית, שתיפחתי אותו מידי, שניהלתי רומנים עם המורים שלו וישנתי איתו מיום לידתו עד שהיה נער מתבגר.
ניקולס, תמיד יכול לומר שכאמא חולנית הוא זה היה צריך לטפל בי, שדחקתי בו להיות אמן ולא משהו שתוקע קרסים באנשים, שחומרי הקריאה שנתתי לו היו בנושאי קרמינולוגיה כאפקט מניעה או שדחפתי לו ספרות מאגית בתקווה שימשיך את דרכי.
אני משוכנעת שאני חסה על עצמי והם מסוגלים ליותר. מה כל זה קשור למקווין? תסביך אדיפוס? נטיות אבדניות? קרוס פלטפורם בין חלום ומציאות פלוס סינדרום סינדרלה? כך או כך, החלטתי שדי לי להסתתר מאחורי איזה דימוי או כמה ושהגיע השעה לבלוג אישי. ושאין דבר כזה אובר אקספוז. כנראה, אחרי הכל, כל מה שאנחנו צריכים זאת אהבה.
