עידו מרקוס / עניין משפחתי

 עידו מרקוס כבש מספר פעמים את העולם בגישתו הייחודית והמרתקת. בתערוכה, אשר מוצגת בימים אלו, ‘עניין משפחתי’, לוקח מרקוס סרט צילום, נכנס לתוכו, חותך ומגדיל עד שהוא מוצא עובר אורח אשר נקלט בעדשה אשר הופך להיות השחקן הראשי – קצת כמו בסרט בו הצלם מוצא את הרוצח אשר נקלט בטעות במצלמתו. העבודות שלו חושפות סטיות, שיבושים וליקויים במושג המשפחה, הקולקטיב והאדם

תספר קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? 

בתערוכה הקרובה אציג מהלך חדש אשר נובע מתצלום יחידני אשר מצאתי באקראי בבית הורי.  עבדתי עליו באובססיביות במשך למעלה משנה וחצי. הדימוי הוא תצלום משפחתי מסורתי כביכול שיש בו עיוות עדין שהיווה בסיס לתהליך של פירוק  וחזרה שבמהלכו נוצרו לו מאות וריאציות שמהם מורכב המיצב.

האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאתה אולי לא רוצה להיות צייר? האם היית עובר את אותו תהליך שוב?

התחלתי לצייר בגיל מאוחר יחסית, בחירה מודעת לחלוטין אשר נעשתה בניו יורק בגיל 22. עד אז הייתי קשור לצילום וכילד הייתי תמיד עם מצלמת פילם וחדר חושך בבית. למדתי בכמה מוסדות בניו יורק ושם עשיתי את המעבר מצילום לציור. באופן לא מפתיע זה קרה בדיוק במעבר העולם מצילום אנלוגי לדיגיטלי – עולם הצילום שרד את השינוי, אני לא. מי שמביט לעומק בעבודות שלי יכול לראות שאופן העיסוק שלי בציור קשור לצילום ואני חושב שזה חלק מהייחודיות בה אני פועל בתוך מדיום הציור. אני לא יכול להגיד שהייתי יכול לעשות משהו אחרת או להיות משהו אחר. מעולם לא הייתה לי plan b. יש רגעי מבחן וזה תחום קיצוני עם עליות חדות וירידות תלולות אבל המבחן הוא אף פעם לא בנוגע לדבר עצמו – אלא מבחן לעולם – כמה זמן ייקח עד שזה או זה יקרה או שאוצר כזה או אחר יבין אותי ואת העבודה שלי.

מה התגובה ליצירות שלך שאתה הכי זוכר?

לפני כמה שנים הצגתי במוזיאון חיפה מיצב ציורי נוף מיניאטוריים. באותו זמן גם הייתי עושה הדרכות למבקרים במוזיאון. לא תמיד הייתי מספר להם שהעבודות שתלויות הן שלי כדי לראות תגובות אמתיות של אנשים שברוב המקרים לא מגיעים מעולם האמנות. כמה שנים לאחר מכן בעודי יושב במסעדה מישהו שישב לידי זיהה את הקול שלי וזכר אותי מההדרכה ותוך כדי שיחה קצרה הוא אמר לי שלמרות שאין לו קשר לאמנות הוא מאד אהב עבודה אחת בתערוכה ואפילו צילם אותה בפלאפון שלו והראה לי –  מיצב המיניאטורות שלי.

מה העבודה הראשונה שלך שאתה זוכר הכי טוב? 

בסוף הלימודים במדרשה לאמנות מצאתי כמה קוביות עץ שהייתי משחק איתן בתור ילד. ציירתי עליהן ציורי נוף קטנים בהיסח הדעת. לא ידעתי אז שזה יהיה הבסיס ליצירה ולפרנסה שלי בשנים שיבואו.

מהי שיגרת העבודה שלך ?

הסטודיו שלי נמצא בשכונת אדר הסואנת והרועשת בחיפה ואפשר לומר שהסטודיו שלי התאים את עצמו לסביבה – הוא עמוס וגדוש וזה המקום היחיד שמותר לי ללכלך בלי שאשתי תצעק עליי. אני מגיע כמעט כל בוקר לסטודיו אחרי הליכה קצרה מהבית שנמצא באותו רחוב וקפה ברחוב המשוגע הזה שבו העבר מתערבב בהווה ובני כל האומות מעורבבים זה בזה ברחוב אחד. מבחינת התחושה אין הפרדה בין החיים לאמנות ובסטודיו אני עובד הרבה פעמים על חומרים שאני מוצא ברחוב אם זה פיסות עץ או קופסאות שקופיות שהופכת להיות חלק משמעותי מתהליך היצירה. אין לי טקסים מיוחדים ואני לרוב פשוט ממשיך מאיפה שהפסקתי ביום שלפניו. אני בנאדם מאד תזזיתי ואנרגטי וכזה הוא גם קצב ואופן העבודה שלי. אני יכול להיות עד הלילה בסטודיו בלי לאכול ולצאת כשאני לא יודע אפילו מה השעה.

האם אתה שומע מוסיקה בזמן העבודה? 

תמיד יש מוסיקה בסטודיו – אם זו המוסיקה שאני מאזין לה או הגיטרה החשמלית שאני מנגן בה.

ואפשר לשאול למה?

טווח המוסיקה שאני אוהב הוא רחב באופן מגוחך לפעמים – אני יכול לשמוע וריאציות גולדברג של באך ואז שיר שהתיכוניסטים שלימדתי שומעים. הרבה ניינטיז, אייטיז וכמובן מוזיקאי שוליים ישראלים וחיפאים בפרט. יש לי משיכה גדולה לשוליים בכל תחומי החיים וגם במוסיקה ואני יכול להאזין למוסיקאים עם 370 צפיות ביוטיוב בהנאה צרופה.

איזה אמן/ית אחר היית ממליץ לראות?

אני ממליץ לראות את הצייר מריק לכנר. יש עומס וכוח לעבודותיו פנים מול פנים, וכמו כן שולי בר נבון, ציירת אשר למדתי להכיר בעשור האחרון, אשר עבודותיה קטנות ומלאות הבעה ורגש ייחודי.

אם היית יכול להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא

עולה לי אנטוניוני עם סרטו ״יצרים״. יש קשר בדרך בה אני עובד לאחרונה כאשר אני לוקח צילום ונכנס לתוכו, חותך אותו ומגדיל אותו עד שאני מוצא עובר אורח אשר נקלט בעדשה והוא הופך להיות השחקן הראשי-קצת כמו בסרט בו הצלם מוצא את הרוצח אשר נקלט בטעות במצלמתו. אני חושב שאופן הציור שלי חושף סטיות, שיבושים וליקויים במושג המשפחה, הקולקטיב והאדם. שום דבר אינו כפי שהוא נראה על פני השטח.

מהי התערוכה שעשית שאתה הכי גאה בה?

התערוכה שמוצגת כרגע בזימאק היא ציון דרך מבחינתי. אם אנשים הכירו אותי בתור אמן שעושה עבודות מסוג מסויים, בתערוכה הזאת אפשר לראות שינוי גדול והתפתחות שאני מאד שמח שהצלחתי לעשות. העיסוק שלי בגודל ופרופורציות מגיע כאן לשלב חדש ואני מאד מתרגש מהתצוגה הקרובה אם במורכבות ואם במסתורין שאופף את העבודות וסביב התערוכה כולה.

איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב תערוכה ? איך אתה מרגיש במהלך חשיפה של עבודות לאוצרים/אספנים ?

השלב הכי קשה הוא לגרור אותם לחיפה. מרגע שהם מגיעים הם שמחים לגלות סטודיו עמוס ומלוכלך בעיר קסומה ועלומה. כשמגיע אוצר או אוצרת זה לרוב קשור לפרויקט מסויים ואז אני מציף את הסטודיו בעבודות שקשורות לפרויקט ודואג שיהיה כסא אחד שלא מלוכלך בצבע.  אני בנאדם מאד פתוח מטבעי ואוהב כל קשר עם כל אדם, ואם הוא אספן או אוצר אז השיח תמיד יותר עמוק ונעים.

איך אתה מרגיש שאתה מסתכל על עבודות ישנות שלך?

אני לא נוטה להסתכל אחורה, לא בערגה ולא בכעס. כל ציור מבחינתי הוא עוד צעד בדרך למקום אליו אני מכוון.

אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניין ללמוד ?

הייתי שמח להיות אסיסטנט של רודן או ולסקז או זבוב על הקיר אצל אאורבך או קוסוף. בחיים האישיים אני משתדל להיפגש, לדבר ולצייר יחד עם ציירים אחרים שאני אוהב כמו אלכס קרמר, בועז לוונטל או אורי בלייר ואני מוקף בחיפה במוזיקאים ואמנים נהדרים אשר מלמדים אותי כול הזמן דברים חדשים.

עידו מרקוס סיים בהצטיינות את לימודיו במדרשה לאמנות ועלה על מפת האמנות הישראלית בשנת – 2013 כאשר מיצב ציור גדול ממדים פרי יצירתו נמכר בשלמותו לאספן יחיד. מאז סיום לימודיו הציג תערוכות יחיד בארץ ובחו”ל ומקיים שיתופי פעולה עם מוזיקאים ואמנים מתחומים שונים וכמו כן אוצר תערוכות ואחד ממקימי בית הספר לאמנות הנביאים חדר עבודה/חיפה.

התערוכה ‘עניין משפחתי’ מוצגת ב’גלריה זימאק’ / ה’ באייר 68, תל אביב / התערוכה תוצג בין התאריכים  13/09/2018 –  25/10/2019 / אוצר התערוכה – ירון הרמתי.