השימוש בטוניקות החל ביוון העתיקה והסגנון, כמו הרבה סממנים אחרים, הושאלו והתפתחו בתקופת האימפריה הרומית. ביוון השוליים של הטוגה או הטוניקה היו בגוון צבע עיר המדינה שאליה האזרח השתייך, והבדים נצבעו בצבעים עזים או הולבנו. ההגדרה של טוניקה היא כללית למדי ונועדה לתאר את אותם בדים ארוכים וזורמים ששימשו כביגוד אשר היה חלק מהמלתחה של אזרחים ועבדים, גברים ונשים כאחד. היו מסר או סגנונות אשר השוני ביניהם היה קשור לאורך הבגד.
חיילים ואנשים שעבדו בעבודות כפיים לבשו את הגרסא שהגיע עד הברך מטעמים פרקטיים. היו גם אמצעים שעזרו לייצר שוני בנראות כגון הנוהג לקשט את הטוניקה, ובפרט לצבוע פסים שהעידו על מעמד גבוה יותר.
בקרב נשים גם היו מספר אופנות שביניהן האמה צמודה של הבגד, או בגדים בגזרה רופפת יותר או גבוהה שמגיע עד הצוואר או כזו נמוכה יותר.
לאחר נפילת האימפריה, עם שמירת ההשפעה התרבותית, הטוניקות והטוגה נשארו פריטי הלבוש הנפוצים, נוספו אליהם וריאציות והתפתחו סוגים שונים של בגדים שנלבשו מתחת אליהם. הבדים הנפוצים ביותר שנעשה בהם שימוש היו צמר ופשתן, כאשר לעיתים נדירות נעשו גם טוניקות ממשי – בעיקר לבנות אצולה בגל המחיר הגבוה והקושי להשיג את הבד.
שיירים מסגנון לבוש זה, ששלט בוריאציות שונות במשך אלפי שנים, נשאר בחלק מהביגוד הטקסי של אנשי כנסייה. כמו כן , הסגנון מהווה השראה במקרים לא מועטים למעצבים בני זמננו, בעיקר אלו עם חיבה לרומנטיציזם, לאובר סייז, ולבדים ארוכים וזורמים.
אני תמיד לובש טוניקות.
ירשתי אותן ממבקר המדינה לשעבר יצחק טוניק.