בעקבות ביקורתו של יהודה ויזן על ספרו האחרון של רוני סומק
יהודה ויזן לא אוהב את רוני סומק, כך היה ניתן לקרוא למאמר או טור דעה במסווה שכתב ויזן לאחרונה ושהתפרסם ב’הארץ’. השאלה שעולה לכל אורך הקריאה, כמו במאמרים אחרים, המפורסמים מידי פעם בעיתון, היא מדוע למעשה מישהו יפרסם את זה? ויזן התחיל את הקריירה הספרותית שלו יחד עם עודד כרמלי כאשר השניים יצרו והפיצו את הפמפלט ‘כתם’. כשני צעירים בועטים בשנות העשרים לחייהם היה משהו כמעט מרענן במהלך שיצא נגד כמעט כל המשוררים וכתבי העת של השירה באותה התקופה. יש לציין אולי שאלו היו ימים או תקופה קצרה בה העיסוק בשירה נחשב שוב לרגע קצרצר לפעילות לגיטימית. כתבי עת וספרי שירה יצאו בכמויות נכבדות מהרגיל ונידונו בבתי קפה בלהט.
ויזן וכרמלי לא הציעו כצעירים חדשים אפשרויות פרוגרסיביות, להפך. מבחינתם תור הזהב של השירה הישראלית התרחש בשנות השישים, לפני שהשניים נולדו. הם הצטרפו למרד ברוחו של אלתרמן והתגייסו לטובת נוסטלגיה מדומיינת. השנים חלפו וויזן הקים את כתב העת ‘דחק’ שבו נוכחותו כעורך, מתרגם, כותב וכולי נוכחים מעט יתר על המידה אך לטעמי האישי כל פעילות תרבותית והוצאות של כתבי עת שעוסקים באמנות וספרות הם פעילות מבורכת. הבעייה עם ויזן, אם יורשה לי רגע להתעלם משירתו, מפועלו כמתרגם, כעורך וכולי על מנת להתייחס אליו כפרסונה הפועלת בתחום הספרות היא גישתו האינפנטילית למדי. כעלם צעיר לדמות את עצמך כמהפכן הפועל בשירות האמת והשירה כמו אביר מימי הביניים או הולדן קולפילד שמנהל מאבק כושל בחברה צבועה מבלי לאמץ יכולת לקיים אינטראקציה עם סובייקט אחר מכילים עדיין מידה של קסם. כאדם מבוגר מצופה ממך לייצר חלופה אמיתית. הייתי מצפה שהעריכה של כתב עת יחד עם שאר פעילותו של ויזן יעניקו לו איזשהו מושג לגבי המציאות שעוטפת אותו על מורכבויותיה ופניה הרבות.
העובדה שויזן חושב שרוני סומק הוא זיוף היא כאמור לא חדשות בשום צורה. ויזן אמר דברים דומים על דורי מנור, אמיר אור, רועי צ’יקי ארד, אריאלה אזולאי ועוד. הרשימה שלו המתחזה להצבת עובדות גמורות אינה אלא דעה סובייקטיבית המתמסרת לבבואה של עצמה. הפעילות המירבית שנעשתה ככל הנראה היא חיפוש מילים ודפוסים אך גם אלו כאמור לא נעשו כדי לבחון מוטיבים של אור ביצירתו של סומק אלא כדי להצביע על ריבוי בשימוש ולהסיק ממנו את המסקנה שהייתה שם מראש, שמדובר בזיוף. ההאשמה בדבר צביעות והתחזות היא מושא הילדותיות, שלב נפוץ בקרב אנשים שאינם מסוגלים לאמץ את המידה היחסית של עמדתם. אני לא חושבת שיש להפריך כוונה בשיר מבלי להיות מודעת לרמה הפרשנית. כאן ויזן חוטא במה שהוא מאשים בו אחרים בחומרה ולעיתים כל כך תכופות, הוא כופה פרשנות חיצונית שאינה קשורה לטקסט מתוך אידאולוגיה תוך אמונה אותנטית שהגישה שלו היא הדרך הנכונה.
יש כאלו ששירתו של סומק אינה מדברת אליהם, בכך אין לי ספק. יש כאלו ששירתה של וולך מאוסה עליהם, כאלו שחבורת ערס פואטיקה מעוררת בהם חלחלה ורבים שלא פתחו ספר שירה מעולם מפאת חוסר עניין גורף. אני לא נוקטת כאן גישה פוסט מודרניסטית כדי להגיד שאין טוב או רע, אלא להגיד שעמדה בוגרת או משכילה מנהלת דיון הרבה יותר מעמיק או מעניין מזה שויזן מציע. לויזן עצמו יש פורמט בו הוא שוטח את דעתו ומפרסם את מה שנראה לו ראוי ומעניין, עמדתו של ויזן בנוגע לרוני סומק אינה חדשה או מעניינת, היא לא מעניקה תובנות חדשות אלא מגישה עמדה מוגבלת למדי כחשיפה. אז למה לפרסם את הדעה של ויזן ב’הארץ’ ולא ב’דחק’ שמאכלס גם ביקורות? טענותיו של ויזן אם נתמצת אותן הן שסומק מסתמך יתר על המידה במבנה מסוים שמופיע גם אצל עמיחי, שהוא משתמש יותר מידי במטפורות, וששיריו הם פשטניים. מתוך אוסף זה של קביעות סובייקטיביות לחלוטין כאמור הוא מסיק שסומק הוא פוליטיקאי או אוטמטיקון שמהתל בציבור בהצלחה למרות הקביעה הנחרצת, שאינני יודעת על מה היא מבוססת, שהגרעין הקשה של התרבות אינו מאמין להתחזותו הנפשעת של הלז. את הקביעה הזו הוא משתית על כך שסומק לא פרסם משיריו בכתבי היד הספרותיים (כדוגמא כאן הוא נותן, כמה מפתיע גם את ‘כתם’ שחי לתקופה קצרצרה ושאותו ערך, ובכן, אחד יהודה ויזן) כסימוכין הוא מציע את העובדה שסומק אף התפקד בעבר הרחוק לרשימתו של יאיר לפיד. ריבוי הטענות המטופשות למדי ואלו הפרנואידיות לחלוטין (אני די בטוחה שרוני הוא לא אוטומטיקון) לא מנומקות במקרה הטוב.
כאן מתחילה הבעיה האמיתית לטעמי. אובדן הדרך המתמשך של עמודי התרבות והספרות של ‘הארץ’ נמשך זמן רב מידי. בניגוד לויזן שמאמין ככל הנראה לגיבוב החצי אפוי בדמות ביקורת שיצר. טקסט ארסי ומתלהם נגד משורר קנוני יוצר אשליה של עניין באותה מידה שטקסט מקומם של בני ציפר שקיבל במה חופשית וגילה מאוחר יחסית את תרבות הסלבריטאות דרך התבטאויות מקוממות מקבל תשומת לב. מערכת העיתון משתמשת בחוקי צהובונים כדי לקדם מכירות. ויזן ועורכי ועורכות התרבות ב’הארץ’ יכולים לזעוק כנגד זיוף וצביעות אך למעשה ויזן לוקה ככל הנראה בחוסר מודעות ילדותי בנוגע לאי הבנת עמדתו היחסית במקרה הטוב ובמקרה הגרוע נוקט בטקטיקות פרובוקטיביות כדי לקדם את עצמו על חשבון הקהילה החבוטה גם כך של השירה בישראל. מערכת הארץ שמתיימרת להיות עמוד התווך האחרון של הכתיבה האחראית והמעמיקה נופלת שוב ושוב למחוזות פופוליסטיים תוך פריטנציה של החזקת עמדה או קיום דיון. לשניהם הייתי ממליצה לפתוח ולקרוא בספר, אולי אפילו האסופה האחרונה של סומק ולנסות להניח בצד את הקידום העצמי ולהבין שביקורת כמו שירה היא עניין שאפשר ואולי רצוי לקחת מעט יותר ברצינות ולהשתדל יותר.
