אנחנו ב’פרימדונה’ אוהבים אמנות, במיוחד כשאנחנו לא מבינים אותה, ככה יש לנו תחושה שזה נשגב (מבינתנו אמנם, אבל לא נהיה קטנוניים). אז כדי שלא יגידו שאנחנו פאשן ויקטמס, מובילי דעת קהל, בוהמיינים וכל מני עלבונות שאנחנו אוהבים, ביקשנו מהאמן ישראל קבלה שיוסיף לנו קצת שיק אינטלקטואלי ורק כי זה חזר למודה.
במפגש הראשון שלי עם שמעון פינטו בגלריה (תיאטרון) החנות, ברח׳ העליה עלו נושאים מגוונים. עיקרי השיח חגו סביב הרעיון שנציג מיצב משותף בוויטרינות המשקיפות אל הרחוב המשמש ציר מעבר מרכזי בלב ליבה של תל-אביב. ברחוב העליה מתהלכים מדי יום עוברים ושבים, אזרחים, מהגרים, פליטים; סוחרי בדים, תבלינים וירקות. אנשים שהחיים הפקידו לחסדי השמיים. ואלה מתקיימים על עליבותם של אלה. היפה והמכוער, הטוב והרע. פינטו סיפר לי על המתרחש בקברו של הצדיק יהונתן בן עוזיאל, שם קשירת בדים צבעוניים, חוטים ומטפחות על צמרות וגזעי עצים, הם סגולה לקשירת זיווגים ולפריון. הוא סיפר גם על מטפחות אמו, על מקוואות מים טהורים, על השלכת נרות שעווה ללוע הכבשן הבוער בציונו של הבאבא סאלי בעיר נתיבות. בשנה האחרונה נעים עיסוקיי אף הם סביב הצירים הללו: בין קדושה של מקום לבין תהומות אפלים בחיינו, ומשם אל כלים המשמשים להקטרת ניחוחות וניקיון מאגי כנגד עין הרע ולמען שלום בית, ואל רקיחת והדלקת ‘הבכור’ בפחית על להבת הגז בבית סבתי ומנגד לאלה: פיצוציות הסמים הפזורות בדרומה של העיר תל אביב, על כלי העישון בחלונות הראווה, שלעיתים חזותם סטרילית-שקופה – לבנה סניטרית – קראמית ולעיתים כאביזר שבטי, פאגאני, ספק בדואי, ספק כמזכרת תיירים מארצות אפריקה השחורה.
תאי הזכוכית משני צדי דלת הכניסה אל גלריית ‘החנות’ קירותיהם צבועים שחור. בתא השמאלי עומד עמוד בטון התומך בתקרת הוויטרינה. זהו מעין מונומנט אנדרטאי שאי אפשר להתעלם מנוכחותו המבקש לציין מקום – יד- גל עד. שמעון פינטו חבש אותו בבדים צבעוניים, שכמוהם כמטפחות ראש מזרחיות וצעיפים, או כגלילי הבדים המוצעים למכירה בחנויות הסדקית מן הרחובות הסמוכים. מבין שכבות הבד החובש מפציעים זרועות – ענפים שאף עליהם מגוללים רצועות בד צבעוניות, אלא שחבישת הבדים כאן חושפת ומסגירה את טבעם האורגני של הזרועות – ענפים, שהם כמעין ייחורי אמירי אילן הבוקעים מעמוד הבטון.
המונומנט כולו הוא בעצמו רמז להסתרה ולגילוי, לקישוטיות ולצנעה, והוא רוקד כמכשף לצלילי מוזיקת טרנס מהפנטת, או שהוא כאשת מקובל העוטפת ומסתירה את גופה בבדים אוריינטאליים. בוויטרינה השמאלית, הסמוכה, על שולחן עץ קטן, המונח על רגלי עגלה, הנחתי אני, סדורים כבפירמידה, מעין מקטרות חלביות מפורצלן. למקטרות מראה מעבדתי משהו; ספק סניטרי ספק פולחני. לצידן על השולחן מונחת קערת כתישה מאותו חומר חלבי. כיור קטן, לבן גם הוא, מונח על הרצפה אך דומה כמרחף מעט מעל כפות הרגליים, כמו בכניסה למקומות המבקשים – ‘של נעלך מעל רגליך…’. מעל לכיור, בגובה העיניים, מגבת בד לבנה. המקטרות, הנשענות על נרקוטיקה, אמנם מייצגות צינורות לשימושים אוראליים (עישון) אך בה בעת עשויות לשמש ככלים לנרות ולקטורות המטהרים אוויר ואווירה. הכיור והמגבת יחדיו, כבמעין ספא (חמאם), או כבחדר טהרה בו רוחצים את המת לפני קבורתו. הצבעוניות העזה, אקלקטית, אוריינטלית , תוססת ומוארת מן התא האחד מצטמצמת בהדרגה או זולגת ומתמוססת לחדר אפל וחיוור, המואר מאורו הדל ומחלביותו של הנר. שתי הוויטרינות יחד הם כמופע הילולה צבעוני וסוחף המסתיים בלחש שקט.
‘ענפים שקטים’/תערוכה חדשה בגלריה (תיאטרון) החנות רחוב העליה 13/ תל-אביב/פתיחה: יום חמישי/ה – 20/2/ 21:00/הכניסה חופשית
