דניאל: גם כשהיא כותבת על ריקוד תמיד זה טרגי. יוני: מה זה רע? אנשים אוהבים אסונות על הבמה, זה גורם להם להרגיש בטוחים. שירלי: התחילו להעלות מופעי מחול בשטחים? אביה: היא חצתה את הקווים. דניאל: אבוי. יוני: שנלך לים? אביה: אחרי.
במה אפלה. בצידה של הבמה בתאורה מינימליסטית עומד רקדן בבגד שחור מעין שמלה, בידו מוט עץ ארוך. הרקדן בכוח מניף את המוט ומכה על חבל ענק שמשתלשל מהתקרה. כל מכה בחבל גורמת לצליל ארוך וחדגוני. מכה וצליל ארוך, מכה וצליל ארוך. לפתע מופיעה קבוצת רקדנים לבושים בשמלות שחורות. צליל החבל הופך לשירה שמיימית. השירה נקטעת ומוסיקת ‘פולחן האביב’ נשמעת לאיטה. שלושים רקדנים של מיומנה והבלט הקלאסי הישראלי רוקדים, שרים, מתופפים, מנגנים עם ובלי המוסיקה של הקומפוזיטור איגור סטרווינסקי.
‘אני לא הונחיתי על ידי מערכת שאמרה לי מה לכתוב’ כתב סטרווינסקי שנת – 1961 ‘כל מה שיש בפולחן האביב הגיע מהאוזן שלי. שמעתי וכתבתי מה ששמעתי. אני הכלי שדרכו הפולחן עבר’. הכוריאוגרף, עידו תדמור, שמע את היצירה והוא היה כלי נוסף שדרכו ובאמצעותו העביר את הפולחן בשילוב המהפנט שבין שתי קבוצות רקדנים קיצוניות זו לזו כאילו היו חד הם. בעוד קבוצת רקדניות מטופפת בגופות שבריריים בבגד גוף כמו היה צבע עורן, על קצות אצבעותיהן, עומדים רקדני מיומנה בלבוש שחור רוקעים ברגליהם מתופפים בידיהם בקצב מהפנט.
התמונות עוצרות נשימה. היופי והאסטיקה מושלמים בניגודים, נראו כאילו הצלמת המיתולוגית, אנני ליבוביץ, יצרה את התמונה המרהיבה בחושניותה. כשאומרים לי ‘פולחן האביב’ אני נזכרת באחת והיחידה, הכוריאוגרפית האגדית פינה באוש אשר התרחקה מהדימוי של רוסיה הפגאנית הגלומה במוסיקה של סטרווינסקי ובכוריאוגרפיה האקזוטית של ניז’ינסקי ויצרה גרסה שמתארת מאבק לחיים, להישרדות, עם תנועות קורעות לב ורפטטיביות במרחב עצום של לכלוך. האדמה שדבקה בגוף מכוסה הזיעה של הרקדנים כשהם רוקדים עד שהתמוטטו.
עידו תדמור יצר יצירה אפית רחבת ממדים שמתאפיינת בחושניות וסערה, לפרקים מצמררת ולעיתים נדמית כסוג של טירוף – כעימות שיבטי, פריצתו של האביב מהחורף דרך אלמנטים של הקרבת קורבן, ריקוד פולחני, טקסיות רפטטיבית ושימוש במוסיקליות השבטית אשר מביאים רקדני מיומנה בעוד שאלו של הבלט הקלאסי נוכחים בעוצמתם, בגופם המפרפר, ריטואל, עדינה כמעט על סף הטרוף. איפה להכות שוב בחוש הראייה? בחוש השמיעה? הבמה מלאה, התאורה מהפנטת, העשן עולה והנה עוד תנועה חדשה ואחריה נוספת והעין לא יודעת שובע.
החודש מלאו מאה שנה לבכורת ‘פולחן האביב’ בפריז, יצירה שזכתה למטר קללות. סטרווינסקי ברח מהאולם שהתרוקן מקהל כועס ונס על נפשו. המוסיקה של סטרווינסקי היא מהווה תמרור היסטורי במוסיקה, הוא היה פורץ דרך בתחום המוזיקה המודרנית והקהל השמרני לא הבין אותו. הכותרת באנגלית שלו, ‘פולחן האביב’, מעניק מימד מצמרר כראוי, לתרחיש הוא טכס פגאני שבו בתולת ההקרבה רוקדת את עצמה למוות. ‘פולחן האביב’ שראיתי אתמול הוא לא של סטרווינסקי ולא של פינה באוש, הוא של עידו תדמור. ביצירתיות ללא גבולות, באנרגיות מוטרפות ודמיון פורה הוא יצר את ‘פולחן האביב’ שלו.
‘פולחן האביב’/25 ליוני/בריכת הסולטן/ירושלים.
