מצד אחד, כתבת האוכל של ‘פרימדונה’, שירלי סומק, מאוד דומה לנו, היא רואה בטבע סוג של אויב ומסתפקת, כמונו, בטקסטורות מודפסות. מצד שני אין לה בעיה לצוד בעלי חיים ולחגוג אותם על הצלחת. אז לפני שאסרנו אותה במרתף המערכת, עם כל חיות המחמד שלנו, (נקמה וזה) הרשינו לה לטעון להגנתה. אז היא הלכה למסעדת ‘טייגר לילי’ ואנחנו שמנו בפול ווליום את הספיישל של ‘דוראן דוראן’ כי יצא שזה נשמע בדיוק כמו זעקות ההצילו שלה. יא, יצא לה הכי אייטיז.
הרפתקנות היא לא הצד החזק שלי. אף פעם לא עניין אותי לטפס על הר, לא מעוניינת לצנוח ממטוס. את ‘הטיול הגדול’ עשיתי בניו יורק ועל הטבע אני מסתכלת בטלוויזיה או במקרה הטוב יותר מחלון האוטו. אבל אומרים שלכל כלל יש יוצא מהכלל. היוצא מהכלל שלי הוא אוכל. אני אטעם כמעט הכל, לא כדי להגיד שניסיתי, אלא כי זה באמת מסקרן אותי ומסעדת ‘טייגר לילי’ הייתה בהחלט מסקרנת.
כשנכנסים, האווירה נעימה ומזמינה. מוזיקת הרקע מאכלסת דווקא שירים קצביים אקטואליים (בניגוד למוזיקת רפלקסולוגיה תאילנדית כפי שאולי הייתם מנחשים), בווליום מדויק. התיישבנו על הבר ופתחנו ב’פלא מוק קאתייאם’, מנת קלמרי ברוטב אלוהי של צדפות, עם טעמים חזקים אך עדינים בו בזמן. אגב, מסתבר שהמקבילה התאילנדית של לנגב את הרוטב עם לחם (המצאת האיטלקים נדמה לי) היא לנגב את הרוטב עם סטיקי רייס (אורז דביק). תעשו את זה. חבל לבזבז רוטב. מנה ראשונה נוספת הייתה ‘יאם וון סן’, סלט אטריות שעועית ברוטב דגים ולימון (טוב שנשאר עוד סטיקי רייס גם בשבילו), עם עוף קצוץ. נשמע פשוט, נשמע דומה לסלט אחר שאתם אולי מכירים מאיזו רשת מזון אסייתית. טעות. זהו סלט רענן בצורה בלתי רגילה, מעט חריף, הכוסברה והבצל הירוק והסגול שנתנו לו עוד טריות הפכו את המנה הזו לכזאת שרק בשבילה היה שווה לבוא לארוחה. הזמנו גם את מנת ה’ספיישל פאד טוד קאתייאם’, אווז מטוגן ברוטב חמוץ-מתוק הכולל גם רוטב צדפות, עם בצל ירוק וסלרי. ניחשתם נכון, גם היא הייתה טובה. כל שבוע הספיישל כולל אוכל של עיר אחרת בתאילנד, ולכבוד שבוע חגיגות השנה למסעדה עיר הספיישל הייתה הפעם בנגקוק.
המלצר/ברמן, בן, שבין הזמנה להזמנה ריקד על הבר בעודו מכין משקאות, מעטר קינוחים ומוזג יין, היה מצוין, וקלע בהמלצותיו לטעמנו. גם במנות העיקריות הוא פגע במטרה. הזמנו, על פי המלצתו, ‘פאד קי מאו’, מנת ווק הכוללת דפי אורז קרועים שנראים קצת כמו פסטה, עם ירקות מוקפצים ובקר קצוץ שמעט דומה לראגו, אבל בעל טעמים תאילנדיים ייחודיים. בנוסף אכלנו קונג ‘פאד מט ממואנג’, שרימפס בטמפורה עם פלפל אדום מתוק, קשיו ובצל ירוק עם אורז מאודה. גם זו מנה שלכאורה נשמעת רגילה, אך אין להשוות אותה עם מנות שטעמתי במסעדות אסייתיות אחרות. הטמפורה קלילה, הרוטב נפלא ולא משאיר טעם לוואי, ואף על פי שאינני חובבת גדולה של שרימפס (וכפי שאתם וודאי מבינים לא הייתי מאוד רעבה בשלב זה), המנה חוסלה.
נראה כי השף יניר גרין מצליח בכל מנה לפתוח את הדלת לכל טעם ולהכניס את הלקוחות לתוך ארמון האוכל התאילנדי. גם הקינוח לא נפל בטעמו: הזמנו מוס חלב קוקוס ומוס פסיפלורה, המונחים על שברי מרנג קוקוס, ומעל כל זה פירות יער וסורבה מנגו. הקערה הגדולה בה הוגשה המנה, והכפות הגדולות שבהן אכלנו אותה, הפכו אותה למענגת אף יותר. מה שיפה באוכל הוא שגם כשמגיעים לאותה מסעדה, אפשר לחוות הרפתקה שונה אם אוכלים מנה אחרת. אין לי ספק שמצפות לי הרפתקאות רבות ב’טייגר לילי’.
‘טייגר לילי’/הברזל 32/רמת החייל/ת”א.
