‘קול שנותר לומר’, אשר רואה אור בימים אלו, בהוצאת ‘סטימצקי’, הציף אותנו רגשות אז הבאנו לפניכם שלושה שירים מתוך ספרו של המשורר הצעיר אורי זלינגר להזכיר גם לכם איך זה

הילה

לָרִיבִים שֶׁלָּנוּ אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ

זֶה דֵּי חָסֵר לִי עִם הַזְּמַן

אֵיךְ שֶׁהַקֹּר בָּךְ לֹא הָיָה נוֹגֵעַ

וְהַשִּׁכְרוּת הָיְתָה דָּבָר מוּבָן.

בְּגִיל שָׁלֹשׁ הָיִית כְּבָר מְבֻגֶּרֶת

זֶה לֹא גָּרַם לָךְ לִמְבוּכָה,

כִּי הָעוֹלָם הָיָה שַׂחְקָן שׁוּלִי בְּאֵיזֶה סֶרֶט

שֶׁבְּסוֹפוֹ תָּמִיד הָיִית בּוֹכָה.

אוֹתִי אַתְּ בֶּטַח לֹא זוֹכֶרֶת

כַּנִּרְאֶה שָׁקַעַתְּ עַד הַצַּוָּאר

בַּזָּר שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַתְּ מֻפְקֶרֶת

וְעָלַיִךְ לֹא יוֹדֵעַ שׁוּם דָּבָר.

הָיִינוּ מְבַלִּים אֶצְלֵךְ בַּחֶדֶר,

לֹא הָיִית לְרֶגַע לְבוּשָׁה

מִבְּחִינָתֵךְ הַכֹּל הָיָה בְּסֵדֶר,

כִּי אֵין לָךְ נֶגַע שֶׁל בּוּשָׁה.

הַחַיִּים הֵם כְּמוֹ סִיגַרְיָה מְגֻלְגֶּלֶת

מִתּוֹכָהּ הָיִית שׁוֹאֶפֶת תָּ’עָשָׁן,

מַחֲזִיקָה שָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת וּמְשַׁחְרֶרֶת

זֶה לֹא נִרְאָה לְרֶגַע מְסֻכָּן.

תָּמִיד הָיִית כָּזוֹ נֶחֱרֶצֶת

וְלֹא הִבַּטְתְּ לְאָחוֹר

יָדַעְתְּ שֶׁמְּחַכָּה לָךְ שָׁם מִפְלֶצֶת

וּמִמֵּילָא לֹא רָצִית לַחֲזֹר.

אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁהַכֹּל אֶצְלֵךְ בְּסֵדֶר

שֶׁתַּחַזְרִי אֲפִלּוּ כְּבָר מָחָר

וְשׁוּב נֵשֵׁב אֶצְלֵךְ בַּחֶדֶר

וּנְדַמְיֵן שֶׁלֹּא קָרָה דָּבָר.

פנטזיה

בְּכָל לַיְלָה בַּמִּטָּה אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַיִךְ

וּמְדַמְיֵן אֶת פְּרִי גּוּפֵךְ לִפְרָטֵי פְּרָטִים.

עֵת דִּמְיוֹנִי נוֹשֵׁק לְשִׂפְתוֹתַיִךְ

חֻמֵּךְ אֶת מַחְשַׁבְתִּי מַרְדִּים.

מֻשְׁלֶמֶת שֶׁכְּמוֹתֵךְ אֵין בִּיכָלְתִּי לִמְצֹא

וְאַתְּ יוֹדַעַת שֶׁנִּסִּיתִי זֶה מִכְּבָר

אֶת הַלַּיְלָה שֶׁסּוֹגֵר סוֹדוֹ עָלֵינוּ

מְמַלֵּא רַק חֵשֶׁק הַבָּשָׂר.

כְּשֶׁמִּצְטַנֵּף גּוּפִי בֵּין שְׂמִיכוֹתַי לְחוֹמוֹתַיִךְ

וְאוֹר קְדֻשָּׁתֵךְ שֶׁמּוּל עֵינַי כָּבֶה,

חוֹזֵר אֵלַי נְהַר זִכְרוֹנוֹתַיִךְ

וְצִמָּאוֹן בַּחֲלוֹמִי מַרְוֶה.

בְּכָל רֶגַע שֶׁל בְּדִידוּת לֵילִית

אֵלַיִךְ כָּל גּוּפִי חוֹשֵׁק וּמַאֲמִין,

פַנְטַזְיַת אוֹנָנוּת שֶׁלִּי מֻפְקֶרֶת

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, אֶשְׁכַּח אֶת יָד יָמִין.

(ירושלים)

אדמת אברהם

בְּצֵאתִי מִבַּיִת יָשָׁן,

נִפְרָשׂ הָעוֹלָם לְרַגְלַי,

עֲנָנַת צִפֳּרִים שֶׁפָּרְחָה כְּעָשָׁן

הֵחֵלָּה קוֹרֵאת אֵלַי:

“לֶךְ־לְךָ”

אֲנִי שֶׁרָצִיתִי לִנְדֹּד,

שֶׁחָלַמְתִּי כְּמוֹתָם כָּךְ לָעוּף

נוֹתַרְתִּי עוֹמֵד עַל אַדְמַת אַבְרָהָם.

שְׂדֵה הַקּוֹצִים הֶחָשׂוּף.