1972 דיוקנו של אמן… היא תערוכת צילומים לגלריסט והאמן שוקי קוק, אנחנו עוצרים את נשימתנו 

שוקי מוכר אולי לחלק נרחב מקהילת אנשי האמנות בזכות מקומו כ’איש מקצוע’ שמצלם, מדפיס ומשעתק עבודות לקטלוגים וספרי אמן אך לפני כן, במשך שנים רבות, הוא היה דמות מפתח בזירת האמנות והצילום המקומיים. בתערוכה  יוצגו אוצרות מתוך הארכיון הפרטי ובעיקר תיעוד של אמנים חשובים שפעלו בירושלים במהלך המאה הקודמת. 

אחת מנקודות התורפה הלאומיות הן זיכרון קצר ממש. מי למשל זוכר שבעבר ירושלים הייתה מרכז תרבותי שוקק שאכלס חלק ניכר מסצנת התרבות המקומית? שציירים מוכשרים כמו מירון סימה שהיה מתלמידיו של הצייר האיקוני אוטו דיקס, שייצג את ישראל בביאנלה בונציה פעלו ובנו, לטוב ולרע ,חלק מהיסודות של מרכיבים את סצנת האמנות העכשווית? אחרי הכל אין אף מוסד בישראל שמחזיק אוסף קבע רציני של אמנים ישראליים לאורך השנים. אין קרוב למספיק מחקר באקדמיות ובמוסדות להשכלה גבוה שנוטים להתמקד, במקרה הטוב, רק באמנות ישראלית משנות התשעים ואילך. התערוכה כנראה לא תביא לשינוי בתחומים אלו אבל היא מאפשר להיווצרות קרע בזמן שבאמצעותו אפשר לראות את דמויותיהם, שיהיו אלמוניות, סביר להניח, גם למי שלמדו אמנות במוסדות השונים, של גדולי העבר שביניהם יוסף הירש, גרטי רובינשטיין, לודוויג בלום ועוד. 

שוקי צילם אותם בסטודיו תוך כדי עבודה. הצילום כמעט תמיד מבוים אך לא בצורה שאנחנו מכירים מתוך עולם שרווי בדימויים ודיוקנאות אלא בכמות של התכווננות ומשמעת שנדירים היום. 

שוקי קוק: עזבתי את עבודתי עבור הטלוויזיה, והקמתי את הסטודיו שלי, במקלט שכור, בשכונת רמת אשכול בירושלים. קיבלתי פרויקט מרתק – יצירת ארכיון לבית האמנים בעיר, צילומי רפרודוקציות ופורטרטים של חברי אגודת האמנים. מדובר באמנים ידועי שם שחיו ויצרו בירושלים, לצד  בצלאל. במשך שנה וחצי סבבתי בין האמנים שפתחו את הסטודיו שלהם בפני. אני, הצלם הצעיר, ניצבתי  מול אמן מוכר וקיבעתי דימויו אל ספרי ההיסטוריה. אכן, לא ממש הבנתי את חשיבות המעשה. הצעיר הבועט שהייתי לא ממש התרגש. השנים חלפו, ירושלים איבדה את מקומה המוביל באמנות ואני, התפתחתי כצלם תעשייה, בעל גישה ייחודיות ויצירתית ועבודותיי המסחריות הוצגו בארץ ובעולם. הדיגיטציה שהיגיעה עם ההתפתחות הטכנולוגית שינתה את עולמי המקצועי. גם חיי האישיים עברו טלטלה ומהפך. בשנים האחרונות, במסגרת שינוי נתיב, אני עוסק  ביישום הידע והניסיון הרב שצברתי כצלם יוצר ומעצב ומיישמם בעבודה עם אמנים ומוזיאונים. בארכיון הפילם שבסטודיו, הגעתי יום אחד  אל הנגטיבים הישנים של פרויקט בית האמנים, הוקסמתי מרגישות הצילומים ואיכותם, הבנתי לראשונה את עצמתם של הפורטרטים שצילמתי אינטואיטיבית לפני ארבעים וחמש שנים. מרביתם של האנשים אינו עימנו יותר והיוצרים הצעירים של אותם ימים הם וותיקי השבט היום. למעשה, גם אופיו והתנהלותו של האמן העכשווי שונים במהות. לפנינו, אם כך, הצצה אל ההיסטוריה של האמנות הישראלית כאשר שכנה בירושלים. אני, מביט בתמונות, באנשים ומבין, מתוך פרספקטיבת חיי, את משמעותו של המפגש האישי שלי עימם’.

1972 דיוקנו של אמן… | 01/06 | בית האמנים | אלחריזי 9 | תל אביב | 20:00