Spread the love

האמנית להלי פרילינג פדידה או עבורנו – העלמה והמוות (ככה זה כשאת מניחה גופה בלב העיר), מציגה במסגרת תערוכת ‘עולם קטן’ במוסררה ירושלים וזה מרגש אותנו

להלי פרילינג פדידה סיימה את לימודיה במסגרת התואר השני של בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, תל אביב בשנת 2012. היא עוסקת בעבודותיה בעיקר בדימויים פנטסטיים וקלישאות קולנועיות ושיבושן. עבודותיה יתפרשו על טווח מדיומים הכולל בין היתר פיסול, מיצב, רישום ווידאו. פרילינג הציגה תערוכות יחיד בגלריה רו ארט בתל אביב, גלריה בארי בקיבוץ בארי, ובמשכן לאמנים בהרצליה. עבודותיה הוצגו בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ירושלים, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, מובי (מוזיאון בת ים), בית האמנים בירושלים, הביאנלה לרישום בירושלים ובגלריה של בצלאל בתל אביב. פרילינג זכתה בפרס האמן הצעיר של משרד התרבות והספורט בשנת 2015, מענקי פיס לתערוכות יחיד וכיום השתתפה בתכנית הרזידנסי של ארטפורט, 2021-22.

איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים?

איסוף דימויים מתרחש כל הזמן. אני חמדנית עד מוות לדברים יפים. התחלה של פרויקט חדש, או התאהבות בדימוי יכולה לקרות בכל מקום, בין אם מדובר בדפדוף באינסטגרם, סצנה מושלמת מתוך סרט, החזר אור אקראי בפקק תנועה או זכוכיות שבורות בקומפוזיציה מושלמת. הכל נכנס לארכיון קטן ועמוס באחורי המוח. אחר כך בסטודיו, אני מנסה לספר את הסיפור על רגעים קטנים של יופי, באופן שהצופה יוכל ליהנות מהם גם.

מה את נוטה לחפש כשאת יוצאת לדרך?

אני אוהבת מאוד לגוון עם מדיות ופרקטיקות שונות ברוטינת העבודה שלי בסטודיו. ככה אני אף פעם אני לא יכולה להשתעמם, וכל תהליך שנתקע- אפשר לעבור לעבוד בחומרים אחרים- עד שיצוץ פיתרון.

תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים?

התמונות שמצורפות הן דומאות לעבודות מסוגים שונים של טכניקות. את הקורים למשל, בקרוב אפשר יהיה לראות עבודה חדשה מסוגם במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס (שייפתח בסוף החודש בירושלים). במהלך מחקר של עיבוד ולמידת חומרים, מצאתי שיטות ליצור מעין קורי עכביש מדבקים וחוטים. מדובר בעבודות תאורה גדולות ממדים אשר מוליכות אור צבעוני וקטעי אנימציה. עכבישים אמיתיים תמיד מגיעים וטווים קורים משלהם בקורים הסינטטיים שלי לאורך התצוגה. אני מכינה להם בסיס נוח, והם ממשיכים לעבוד עם היצירה. אסיסטנטים קטנים וחמודים. כיום אני נהנית ליצור עם הקורים סצנות דרמתיות של כאוס ושברים, ואלו מצופים בשכבת קורים נוצצת, שממתיקה את העזובה. התמונות המצורפות הן מתוך ההצבה “מקלט” אשר הצגתי לפני מספר חודשים במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, בתערוכה אלו שבאים אחרינו #2, אמנים בעקבות אורי קצנשטיין, תחת האוצרות של אודי אדלמן. במקלט ניצבה עמדת תופים, וניסיתי ליצור סביבה שמשלבת את חדרי החזרות המאולתרים של להקות נוער במקלטי הבניין, ייצרתי סביבם מעין יער, מרחב אפוקליפטי של טבע שהשתלט ומכסה את השאריות של תרבות אנושית. בקרוב אעבוד על עוד עבודה בפרקטיקה כזו במסגרת הפסטיבל מוסררה מיקס בירושלים באוצרות ורה קורמן. לא יכולה לחכות.

אנה ואנה כזב וכישוף, סיליקון, ג’זמונייט, בגדים, ספה, מגזינים, פרחים יבשים,ספר, מנורה, בדלי סיגריות, 2023 | צילום: הדר סייפן

צילום של העבודה “אנה ואנה (כזב וכישוף)” 2023. העבודה הוצגה בנונפיניטו, בגלריה של ARTPORT תחת אוצרותה של ורדית גרוס וכיום מוצגת באטלייה קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות, בתערוכה “שבת שלום” באוצרותו של אבי לובין. בעבודה זו אני משכפלת את האמנית היפהפיה אנה ווילד. בשנה שעברה היינו ביחד בשנת הרזידנסי החלומית בארטפורט. לקראת סוף הרזידנסי רציתי לשעתק אותה, פסל של אנה יושבת על ספסל ועל ברכיה מונח ראשה של אנה- נחה. אהבתי את הרעיון שאנה האמיתית תהיה נוכחת בחלל התערוכה בפועל, ושהפסלים יחכו לה, לצלע השלישית שתחבור אליהן, מה שכן, אנה אף פעם לא ממש רצתה להצטרף אליהן. אנה השוכבת, היא אוחזת בספר “כזב וכישוף ” של אלזה מורנטה. ספר על משולש אוהבים רדוף ושבור, בו כל דמות הולכת ומוקפת בעולם מדומיין ורדוף ברוחות של אהוב או אהובה לא מושגים. הניסיון לתפוס בפסל מהות של אדם ממשי וכמובן להיכשל בכך הייתה המצפן המנווט של העבודה.

האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית? האם היית עוברת את אותו תהליך שוב?

אם כבר יותר מפחיד אותי לחשוב על עולם בו לא אעסוק באמנות. אבל אני זוכרת פעם אחת, לפני כעשר שנים. בדיוק עזבנו את תל אביב, וזו הייתה תקופת הסתגלות לא פשוטה בעבורי. אימהות טרייה, חשבון בנק בגירעון פראי ובזבוז זמן מייאש בניסיון לצלוח דרכים פקוקות ולהגיע ולעבוד בסטודיו בתל אביב הכריעו אותי. אני זוכרת שנסעתי באוטובוס בחזרה הביתה עם הבנה עמוקה שאני לא מסוגלת עוד. תערוכת היחיד הראשונה שלי הוצגה באותם ימים, ואני זוכרת שנסעתי הביתה ובכיתי, מתוך החלטה ברורה שאני מוותרת ומפסיקה פעילות אמנותית עם סגירת התערוכה. זו הפעם הראשונה והאחרונה בה התכוונתי עם כל הלב לוותר ולהפסיק. כשנכנסתי הביתה חבר טוב התקשר ואיחל לי מזל טוב. לא הבנתי על מה הוא מדבר, עד שהסתכלתי בידיעה קטנה בה גיליתי שקיבלתי מענק כספי גדול, על אותה תערוכה שנפתחה. הטיימינג היה קוסמי באופן מוזר. מאז אני לא מפקפקת.

מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת?

וואו. יש לא מעט תגובות בלתי נשכחות. אבל אני חושבת שהתצוגה של “יאמו שוכב על הדשא” בסופשבוע “אוהבים אמנות, עושים אמנות, גרסת שמיים פתוחים” באוצרות הנפלאה של אבי לובין, הצליחה להגיע לנקודת קיצון אמיתית בעבורי. יאמו היה הפסל הריאליסטי הראשון שלי, ובעיניי רוחי הוא היה מעין “אופליה של אלנבי”. דמות נערית ספק רדומה לאחר ליל בילויים פרוע- ספק מתה, שכובה על הר של פרחים בצידו של רחוב באלנבי. בפועל- נוצרה היסטריה. העוברים והשבים האמינו שהם אכן נחשפו לגווייה, והכעס והאמוציות סביב הפסל היו קיצוניים. שומרים, שילוט וגדר לא הצליחו לרכך בעבור הקהל את המפגש עם הפסל. בלילה הראשון השומר הלך לזמן קצר. באותו פרק זמן הספיקו להגיע משטרה, מדא וזקא. הדוח של מדא על הפסל הוא כנראה הטקסט המופרע ביותר שנכתב וייכתב אי פעם על איזושהי מעבודותיי. הפסל סבל מחבלות וונדליזם לאורך כל תצוגתו. מה שהיה משונה בעבורי כי הייתי צריכה לתקן אותו כל הזמן, ואז המפגש עם הקהל נחלק בין מחמאות ופירגון אדירים ולזעם איום. מה שהיה מפתיע בעבורי היה לגלות שיש מסה של תגובות שהנפש כבר לא יכולה להכיל. הייתי יכולה לבוא לתקן את יאמו, לשמוע דברים מחרידים ופוגעניים, שבסיטואציה רגילה היו מרסקים אותי. אבל האינטנסיביות הייתה כל כך גדולה שגיליתי שאני יכולה לסובב את הגב ולהפסיק לשמוע. סוג של מנגנון הגנה שלא ידעתי שהוא שם, זה הרגיש קצת כמו להיות במרכז הוריקן על נקודת עין הסערה. ברגע שהייתי מוצפת בתגובות של הקהל, נלחץ כפתור השתק פנימי ויכולתי לנסות לחזור ולעבוד בשקט.

יאמו שוכב על הדשא, פרט | צילום: לנה גומון

מה העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב?

אני זוכרת את עצמי מציירת בגן. ופשוט לא מצליחה לפענח את העניין הזה של לצייר רגליים של אישה במרכז שולי החצאית. לא משנה כמה השתדלתי, הן תמיד נתקעו ממש בצד. ובו זמנית אחותי הקטנה יושבת לצדי ומציירת נפלא. כל האיברים במקום הנכון, ציור נקי ומפורט. וסביבה עמד קהל מעריץ, אמא ושתי ספרניות, נפעמות מהיכולת ומהכישרון (אחותי באמת מאוד מוכשרת). מתתי מקנאה. אגב, בסוף העניין של להצליח למקם את הרגליים במרכז החצאית הסתדר.

מהי שיגרת העבודה שלך?

אני אוהבת מאוד להתחיל את היום לפנות בוקר בריצה או באימון. כל שאר היום שלי נהיה מאוזן ויציב לאחר מכן. אל הריצה הגעתי חצי בטעות, כשהתגלגלתי יום אחד במקרה לקבוצה של זהבה שמואלי, המאמנת האגדית שלי. ריצה זו התאהבות מטורפת שנכנסה לחיי בשנתיים האחרונות, ויש בעיניי הרבה מאוד קווים מקבילים בין המנטאליות של הריצה למרחקים ולאורח חיים של יצירה. אני מרגישה איך היכולת שלי ליצור ולעבור באופן יציב מפרויקט לפרויקט קשורה מאוד להבנות ותרגול שמגיעים עם רוטינה של ריצה. אני הרבה יותר רגועה ומרוכזת אחרי אימונים, וזה מאוד עוזר בהתמודדות עם לחץ וכאוס, שלא חסר מהם כשעובדים על תערוכה, או כחלק מהחיים בכלל.

וכשאת לא באימונים?

החיים שלי מהירים ועמוסים. בין עבודות הוראה, הכנת פסלים חדשים וגידול 2 ילדים מטריפים ותפעול בית- אני חייבת לג’נגל הרבה תכנים כדי לתת מענה לכמה שיותר חזיתות. אני משתדלת לייצר סביבות, כאשר כל אחת מאפשרת לי לעבוד על מערך שונה של יצירה. בין אם מדובר בזירה הקסומה של הסטודיו- מעבדת החלומות שלי. שם כל פנטזיה מטורללת קורמת עור וגידים. בבית תמיד יהיו לי מערכות של חומרים מקופלות ומוכנות לתפעול, למקרה שאולי אולי יהיה לי רגע של שקט ואוכל לשלוף רישום, לנעוץ שיערות בזרוע מסיליקון, להדביק קרטונים- או כל פרויקט בתהליך שאפשר לזרוק בתיק ולהביא הביתה מהסטודיו. בתיק תמיד יהיה סקצ’בוק- ואם לא? גם הטלפון הוא כלי עבודה ליצירת וידיואים וקולאז’ים מהירים. אני משתדלת לייצר סביבי הרבה תחנות עבודה שונות ומגוונות, כך שלא יתקיים רגע עם פוטנציאל ליצירה שיתמסמס.

האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו?

חייבת מוזיקה כשעובדת, בוודאי. מאוד אוהבת את האלבום החדש של פסח ודניאל סלבוסקי – Father’s Journey. אלבום מתוק מאוד, עצוב ומרגש.

איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות?

את שרון פדידה בעלי, כמובן.

אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא

יש לי הרגשה שהאלבום BORN TO DIE של לנה דל ריי יכול לחלוטין להכניס לאווירה.

מהי התערוכה/פרויקט שעשית שאת הכי גאה בהם?

יש הרבה מאוד תערוכות שנמצאות עמוק בלב. כל תערוכה היא למידה, או שאלה שמגיעה עם מסע מחקר מטורלל משלה. תערוכה שאני אוהבת במיוחד היא “סירנה” משנת 2016, באוצרות של לאה אביר המדהימה. היא הוצגה בגלריה RAW ART. באותה תערוכה רציתי מאוד למצוא מכונית מרוסקת ולשדרג אותה. לצבוע, לטפל בריפוד, במערכת הסטראו- אבל להשאיר את ההתרסקות. קצת כמו בתכניות שיפוץ רכבים- אבל בגרסה מאוד מטומטמת. פטישיזציה של רכב שמאוד השתבשה. כשעבדתי על סירנה הייתי בהריון מתקדם עם הבן הצעיר שלי. מצאתי במגרש רכבים מזדה שנמעכה קשות, והובלתי אותה כך שתחנה ליד בייתי, ואוכל לטפל בה ולחשוב עליה גם לאחר הלידה. ככה הייתי יורדת מהבית, מנקה את הרכב, מורידה ממנו שכבות של פסולת ועזובה. לאט לאט המכונית המרוסקת, והדברים שנמצאו בתוכה היו חזקים ומשתקים יותר מכל בלינג בלינג שיכולתי להוסיף, לכן בחרתי לטפל ברכב באופן מינימלי. עבדתי עם התאורה הפנימית, עם זכוכיות מנופצות. הוספתי קורי עכביש עדינים ומבריקים. סידרתי את קומפוזיציית החפצים שמצאתי באותו רכב המרוסק, חפצים שהיו בו כנראה במהלך תאונת הדרכים בה הוא היה. היה לי חשוב שלצופה לא לגמרי יהיה מובן מתי התאונה נגמרת, ומתי אני, העבודה שלי, מתחילה. כשהבאנו את הרכב, את המזדה המרוסקת שלי לגלריה, הייתי חודשיים לאחר לידה. לפנות בוקר עמדתי בקריית המלאכה, מחזיקה את התינוק הקטנטן שלי ואנחנו עומדים ומסתכלים על מנוף מיוחד שהעלה את המזדה מרוסקת שלי לקומה הרביעית בה הגלריה נמצאת. זה היה פראי.

איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב תערוכה?

בעבורי הדיאלוג עם אוצר סביב תערוכה, בעיקר בתערוכות יחיד- קצת דומה לטנגו. מדובר בתהליך של חשיבה והפריה רעיונית משותפת, והיצירה הסופית היא לחלוטין תולדה של שיתוף פעולה. יש מקרים בהם השיח מדויק ומכוון ויש פעמים בהם העניינים מסתבכים מעט. עם השנים יותר קל לי לזהות את סוג האוצרות עימן נוח לי לעבוד ושמוציאות ממני את המיטב. אני גם אסירת תודה על האפשרות לעבוד עם כל כך הרבה אוצרות חכמות ומוכשרות לאורך הקריירה שלי. למצוא אדם שמבין את העולם שלי, ויודע לאפשר לי חופש ומרחב להתפרע ובו זמנית אוסף אותי כשאני מתחילה להתבלבל זו חוכמה ורגישות לא מובנת מאליה. עצם העובדה שהיה לי המזל לעבוד עם אוצרים ואוצרות שהיו שותפים לי בתהליכים שכאלו ובאופן כזה- זו פריווילגיה גדולה.

איך את מרגישה במהלך חשיפה של עבודות לאוצרים/אספנים?

מול צופים ואספנים או כל קהל בכלל- אני מרגישה מאוד בנוח. אני עוסקת בהוראת אמנות הרבה מאוד שנים, ומתורגלת בשיח עם קהל, בטווח גילאים ורמות העמקה שונות. אני מכורה לבדידות של מערת הסטודיו שלי- אבל מסתבר שאין לי פחד קהל.

איך את מרגיש שאתה מסתכל על עבודות ישנות שלך?

ברב הפעמים המחשבה היא די דומה: היי, עשינו את זה, איזה כייף. יופי, מה השלב הבא? מה הפרויקט הבא?

אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד?

אמן חי שאני חייבת לו קרדיט על כל כך הרבה עזרה ולימוד בהרבה מהפסלים שעשיתי בשנים האחרונות הוא זוהר גוטסמן. חבר יקר ואהוב שלימד אותי המון ומלווה אותי בלא מעט פרויקטים. כישרון עצום ולב ענק. להתלכלך אצלו בסטודיו- אני מוכנה בכל יום. ואם הייתי יכולה יום בגן העדן של הפאנק עם המעצבת הענקית וויוויאן ווסטווד- הייתי יותר ממאושרת. כישרון פראי, אלגנטיות אדירה ואנרגיה של אגרוף בבטן. אישה שמצליחה להיות בועטת ומדויקת משנות השבעים בלונדון בלב סצנה פרועה ועד הנשימה האחרונה שלה לפני מספר חודשים. אני מעריצה.

באדיבות האמנית מיטל כץ מינרבו ועלוית ר. שרביט Alvit Contemporary Creatives, תל אביב

עולם קטן, מעניין להתבונן על האופן שבו עולם עשיר ורבגוני של יצורים זעירים כמו חרקים, רמשים ושרצים, משפיע על מגוון רחב כל כך של היבטים בתרבות האנושית. אנו מבייתים חרקים, משתמשים בהם לקשט את סביבתנו, מנצלים אותם ואת תוצריהם לצרכינו, מסדירים אותם למען יבולינו ומנהלים חיים לצידם, לפעמים תוך התעלמות מוחלטת ופעמים בסימביוזה ממש.

“מוּסְקָה דּפִּיקְטָה” (Musca depicta, “זבוב מצויר” בלטינית) הוא מוטיב ציורי סימבולי שזכה לפופולריות ברנסנס הולנדי וצפון אירופאי במאה ה־15. תיאור זבוב על דיוקן אדם או בסביבתו סימל את הראוי והמשמעותי במזעריות שביצירות האל. במאות הבאות התפתחה מסורת עשירה של ציורי חרקים על סידורי פרחים, לצד תפוחים עסיסיים או מיני מעדנים שמתוכם מגיחות תולעים. הצגתן של החיות הקטנות המכרסמות בטבע הדומם ובסדר התרבותי, סימנה את נצחיותה של האמנות לעומת הגוף המצייר והמצויר בר־החלוף. ואכן, לאורך תולדות האמנות, במערב ובמזרח, חרקים סיפקו השראה לאמנים רבים שהתפעמו מהופעתם החיצונית ומהתנהגותם הלא שגרתית. העיסוק האמנותי ביצורים אלה משקף את נוכחותם בעולמנו – לא רק בתחומי המדע התעשייה והחקלאות, אלא כחלק מסביבת האדם בחיי היום יום.

השנה בפסטיבל מוסררה מיקס ה־23 יתמקדו במיצגים, מופעים אודיו־ויזואליים, עבודות וידאו, הופעות מוזיקה, נויז ומוזיקה חדשה, רובוטיקה ואמנות אינטראקטיביים הבוחנים את האפשרות להתבונן בעולם, גם אם לרגע, מבעד לעיניהם השונות והמשונות של החרקים. העבודות נעות בין היסטוריה ענפה ומצמררת של יצורים שזוחלים מן החושך ומאתגרים את מבטנו למציאות אקולוגית חדשה שדורשת מאתנו להבין איך משק כנפיים של פרפר משפיע עלינו ובוחנות את היחסים שבין האינדיבידואל לקבוצה, המיקרו והמקרו וחיי הלילה אל מול חיי היום. במהלך שלושת ימי הפסטיבל ירקמו האמנים והאמניות המשתתפים ביטויים חדשים ליחסים שלנו עם עולמם הפנטסטי של החרקים.