אביה: זה ממש מזכיר לי את העובדה שאני משקימה קום. נורית: מה הקשר? אביה: ילדים בגיל ההתבגרות תחילת שנה, בית ספר, שעון מעורר וכל זה. החיים? למה? נורית: למה את צריכה כל כך הרבה ילדים? אביה: אושר? נורית: אבל למה כה מוקדם?
אחרי סצינת פתיחה יפהפייה, בה מייסון, בן השש, שוכב על הדשא מסתכל למעלה, אל ענני הנוצות, בשמיים הכחולים, לצלילי השיר – ‘Yellow’ של ‘קולדפליי’ אנחנו לא מתנתקים מסיפור משפחתי של התבגרות אינטימית ללא דרמות מיותרות מבעד למבט עיניו של הילד מייסון. בחודש מאי 2002, במאי הקולנוע והתסריטאי המוערך, ריצ’רד לינקלייטר הודיע כי הוא יתחיל לצלם סרט ללא שם בעיר יוסטון, טקסס. לינקלייטר תכנן להביא את השחקנים וצוות הצילומים לכמה שבועות בכל שנה ל- 12 שנים. בראיון אמר לינקלייטר: ‘אני כבר הרבה זמן רציתי לספר את סיפורה של מערכת יחסים בין הורה לילד מכיתה א’ עד להליכתו לקולג’ אבל הדילמה הייתה שילדים משתנים כל הזמן שזה בלתי ניתן לצילום. אי אפשר כל פעם למצוא ילד שתואם את הילד שלפניו. אני מוכן להתאים את הסיפור לכל מה שעובר הילד’. המפיץ של הסרט התחייב לתקציב של 200,000 $ לשנה שהסתכמו ב- 2.4 מיליון דולרים על פני 12 שנות צילום.
‘התבגרות’, הסרט, הפך לפורץ דרך. מעולם לא צולם סרט קולנוע במשך 12 שנים. השחקנים הנפלאים אית’ן הוק ופטרישה ארקט כהוריו של מייסון ואחותו סמנתה מתבגרים להפתעתנו כל רבע שעה בסרט. הסרט הוא אפוס קולנועי של חיי יום יום. בין בית הספר לארוחות משפחתיות, ויכוחים, מריבות, נסיעות בדרכים, חגיגות ימי הולדת וסיום לימודים. המסע בזמן מתחיל כשמייסון הוא ילד תמים בן שש, עם רעמת שיער חומה בהירה שעושה מה שעושים בני שש: רואה סרטים מצוירים, מסתכל בפה פעור בקטלוג של הלבשה תחתונה, עובר סדרת מכות עם אחותו. אבל אז אנחנו פוגשים את הוריו שהתגרשו (אית’ן הוק ופטרישה ארקט), ואנחנו תופסים הצצה אל העצב הפנימי של מייסון. הוא שומע את הצעקות של ההורים, רואה כל מחווה שהופכת לאגרסיבית. הסרט קופץ קדימה ומייסון משתנה – השיער שלו ארוך יותר, או קצר, קולו נמוך יותר. הסביבה שלו משתנה, החברים מתחלפים ומייסון נותר מופנם, מציץ לא מציץ אל חייהם של הסובבים אותו.
אתה צופה בתמונה כפי שהיא מתפתחת בחדר חושך. רק בסוף אתה מבין שראית את מייסון הילד מגיע לאט לאט אל מוקד הסרט כנער צעיר יפהפה, מנותק ובודד. לינקלייטר לא התעמק בכל תקופה, הוא מתחבר לנטורליזם של הסרטים הנפלאים הקודמים שלו ‘לפני הזריחה’, ‘לפני השקיעה’ ו ‘לפני חצות’ כדי להראות עד כמה האירועים שמגדירים אותנו הם בנאליים ביותר. מה שמדהים הוא הכשרון של לינקלייטר לארוג משהו כל כך משכנע מאירועים שנראים כל כך חסרי משמעות. הרגעים המשמעותיים בסרט האפי לא מגיעים עם טוויסט בעלילה, אבל כאשר הדמויות של לינקלייטר פשוט הולכות ומדברות ומתפלספות כך נוצרת תמונה גדולה. ‘התבגרות’ הוא מסוג היצירות שיכנסו לפנתאון של הסרטים הבלתי נשכחים. הם הסרטים שמחזיקים את המראה שמשקפת את המצב האנושי שלנו, אותו המצב שאנחנו לעיתים קרובות מצליחים להתעלם.
אמא:) ‘זה היום הכי גרוע בחיים שלי. ידעתי שהיום הזה יגיע. למה זה קורה עכשיו? בהתחלה התחתנתי, ילדתי ילדים, עם שני בעלים לשעבר, חזרתי לקולג’ לקבל את התואר שלי, אחה’כ את התואר השני שלי, שלחתי שני ילדים לקולג’. מה הלאה? ההלוויה המזוינת שלי?’. בבכי קורע לב ‘אני פשוט חשבתי שהיה יכול להיות טוב יותר’. אני בכיתי. אני בטוחה שגם אתם.
‘התבגרות’ הוא הזוכה הגדול של פסטיבל ברלין/מיום חמישי 4.9 בבתי הקולנוע
