NEW-YORK / CHAPTER 1
ליאור דונסקוי, סטייליסטית בת 22, נחתה בניו יורק, מנסה לנגוס בתפוח הירוק בלי לשבור את השיניים.
#התחלה: אז מאיפה להתחיל? השנייה עברתי דירה, לאט לאט הכל מתחיל להסתדר. מקום חדש, אנשים חדשים, קפה חדש. אני יושבת פה והדבר היחיד שיש סביבי זה כמה כסאות ושולחנות ולידם שלל אנשים שונים, כולם בשנות העשרים והשלושים לחייהם, עושים מה שצריך כדי להתפרנס. שקט. אף אחד לא מדבר עם אף אחד. כולנו באנו לפה חדורי מטרה – להצליח. כל אחד מאיתנו עזב מאחור את הדברים שלו, ועבר לקצה השני של העולם כדי לנסות. לראות, לחוות, להשתנות והנה.
#פרידות: מכירים את ההרגשה הזאת שאתם נפרדים מאיזה בגד שנקשרתם אליו? כזה שבכל פעם שסידרתם את הארון השארתם אותו בצד כי אמרתם אולי, רק אולי אני אלבש אותו שוב? אבל אז מגיע השלב שפשוט זורקים. מכירים את זה? אז פה זה לא קורה. פה זה לא קורה פשוט כי לא נקשרים פה לדברים, התחלופה שלהם כל כך מהירה שאין זמן להיקשר למשהו בצורה עמוקה. ביום אחד מכירים מלא אנשים מסוגים שונים, צבעים שונים וטקסטורות שונות. אתה נוסע בסבווי ויכול לשמוע כל כך הרבה שפות: צרפתית, רוסית, ערבית, ספרדית, טורקית. אה וכמובן אנגלית.
#המהירות: אתה אפילו לא יושב וחושב על הדבר הבא כי הוא מגיע עוד לפני ששמת לב ואתה זז עם הזרם. הקצב הזה שאתה נכנס אליו גורם לך להתמכר. לפעמים אתה חושב על כמה שזה שונה מכל דבר אחר שאתה מכיר. סתם לדוגמא, תמצא את עצמך רץ לסאבווי כאילו אתה במרתון חייך, כשבעצם יש לך רכבת כל שתי דקות. בארץ כבר היית אומר תודה על זה שיש לך רק עשר דקות לחכות לאוטובוס. אתה יוצא מהבית ואתה לא בטוח איך יסתיים היום. זוכרים ביצת קינדר? אז ככה נראה היום פה. אתה פותח אותו ולא יודע לאיזו ׳הפתעה׳ לחכות.
#עירפול. מכירים את הטיימס סקוואר? זה הלוקיישן הזה שבתור תייר אתה חייב לבקר בו. הכיכר הזו כשאתה רואה לראשונה גורמת ללב שלך לפעום מהגודל, מהפרסומות, מהאורות, ממיליון האנשים שמסתובבים סביבך ומכניסים אותך למעין אופורייה. אותה האופרייה הזו שקורית כשאתה נכנס לחנות חדשה שגילית עם דברים שעוד לא ראית, או אמן חדש שאתה שומע בפעם הראשונה. אז היום כבר אין לי את זה. אני רגילה לעבור כל יום בין שלל הפירסומות ורק לחפש את הדרך המהירה ביותר לעבור בין כל האנשים. חס וחלילה שנעצור לרגע? מה פתאום. במנהטן זה על תכלית האיסור. המעבר של תחנה אחת מהעיר לברוקלין מצחיק אותי כל פעם מחדש. תדמיינו חדר כושר בו רצים על ההליכון במהירות הכי גבוהה ולא עוצרים לרגע, אז ככה זה נראה.
#מהאכפתלי? יש משהו קסום בעיר הזאת שלא מגבילה אותך. שאתה יכול לעשות בה מה שבא לך, להתלבש איך שבא לך. יום אחד בא לך להיות אודרי מ׳ברקספט אט טיפניס׳ ובאחר להיראות כהיפסטרית מין השורה. השיער הכחול לדוגמא, כמובן שבארץ הייתי מקבלת עליו שלל תגובות, כמו הסיפור ששמעתי על הבחורה שלא העלו אותה לאוטובוס. פה זה בחיים לא יקרה. כולנו כל כך שונים. הנה יושבת לידי מישהי עם שיער ורוד זוהר שמדברת צרפתית, משמאלי איטלקי בחליפה כחולה עם גרביים סקוטיות ועניבה מנוקדת מסטן, ומאחורה ברנש במכנסיים, נראה שהם כובסו בפעם האחרונה לפני שנה. ואני בניהם, הישראלית שגם כמוהם באה למקום חדש ומנסה את מה שרבים לפניה כבר ניסו.
אין לדעת אם אצליח או לא, רק הזמן יגיד.
צילום: בן אברבנל
