מרינה דיאמנדיס, שאת אלבום הבכורה שלה משנת 2010 ‘דה פאמילי ג’ולס’ השיקה כשהיא עוטה על עצמה את דמות הזמרת – יוצרת, שממוקדת בראש ובראשונה באמנות הכתיבה והנגינה, החליטה לרענן, ולשנות גישה. נכון לקיץ הזה, עת יצא האלבומה האחרון הולכת זו עם השם ‘מרינה אנד דה דיאמונדס’, הכיוון הוא אלקטרו-פופ סינתטי וקשוח, הנשען על מיטב המפיקים שיושבים באולפנים הנכונים ובהשראת דיוות קשוחות לא פחות, כגון, קייט בוש ובלונדי.
מרינה, אשר נולדה בכלל בוואילס, שבממלכה הבריטית, אימצה לעצמה את הטוטאל לוק האמריקאי: היא הפקירה את שיערה השחור לטובת בקבוקון חמצן (כנאמר בשיר ‘טיין איידל’), לבשה בגדי וינטג’ מתקתקים בצבעי פסטל, כהוקרה לאמריקה של שנות השישים, ובהתאם כתבה אלבום שלם ‘אלקטרה הארט’, בתוך האלטר-אגו החדש שלה, כמי שבו זמנית גם מבקרת את התרבות האמריקנית על התנהלותה וגם, בעצם, רודפת אחר החלום האמריקני. דוגמא לתוצר הסופי, ניתן לראות בעמוד היו טיוב הרשמי שלה, אותו היא מעדכנת על בסיס קבוע, ומעלה קליפים חדשים בהם, לרוב היא מטיילת וחוגגת ברחבי ארצות הברית, ביחד עם גברברים לוהטים לצידה.
באלבום הנוכחי, מקדישה מרינה כל שיר בנפרד למאפיין נשי כזה או אחר, כשבכל אחד מהשירים, היא מתרכזת במוטיבים המשקפים את אורך חייה של הדמות עליה מדובר, כמו בסינגל הראשון שראה אור, ‘פרימדונה‘, שהופק על ידי דוקטור לוק, שמזוהה בעיקר בזכות עבודתו עם סנסציות פופ כמו קייטי פרי, וקאשה.
תוך כדי המסע אל תוך מגוון הזהויות אותן מציגה מרינה, היא נוגעת בכל קשת הרגשות, בין אם מדובר בסיומה של מערכת יחסים, כמו בשיר ‘לייס’, בהפקתו של דיפלו, או בשאלה אודות העיסוק האובססיבי שלנו כחברה במיניות ופרובוקציה, ב’סקס יאה’.
בסופו של דבר, נדמה שמרינה מצליחה לאזן בין פופ מיינסטרים ובין מוסיקת דאנס, בין טקסטים נוגעים לפרובוקציות מתבקשות. כך שבמינון הנכון, תמיד נשאר טעם של עוד.
תמונות: מורן ויקטוריה סבג’.