הבמאי Melgar, מחזק את מעמדו כאיש המצפון החברתי של הקולנוע השוויצרי עם סרטו ‘המחסה’. לא מעט לילות קפואים תעד, דיירי מקלט לאנשים חסרי בית, בשווייץ הקפואה. קשה להיוותר בחיים אם אתה הומלס. המחסה בעיר לוזאן לא יכול להכיל את כל חסרי הבית. אנשים אומללים עומדים בתור ורבים על זכות הכניסה להיכל הפאר – מעון החוסים, שנועד לספק מיטה, חימום ומזון.
שווייץ היא האנומליה האירופית הגדולה. עם המסורות העתיקות של ניטרליות, הפדרליזציה, דמוקרטיה ‘קנטון’ מעין שלוחה עצמאית המבוססת על משאל ישיר ושפע בולט. אבל שווייץ מעדיפה שצרפת, איטליה או גרמניה ידאגו לפליטים חסרי הדיור. מה ל׳ארץ הרולקס’ ולמאות חסרי בית? התחושה שהסרט מעניק היא שלפחת המדינה תעניק את המינימום האפשרי לאורחים הבלתי קרואים. מערכת המיון במחסה עושה עבודה לא אנושית כאשר היא מעדיפה איש אחד על פני אחר. צוות העובדים הוא רב לשוני דבר שמשפיע לטובה על השוהים שמגיעים ממדינות רבות המככבות בכותרות העיתונות. בין אנשי הצוות נמצא חוזה הספרדי שהוא אחד מגיבורי הסרט. חוסה, החצי ספרדי, מטבל את לשונו בפנינים ספרדיות, עם חוש הומור וחום לאנשים הזרים. אבל גם עליו נראים סימנים של מתח ואפילו כעס על המציאות היומיומית של עבודתו: ‘אני לא אוהב לעשות את זה׳, הוא אומר. ‘כולנו בני האדם, זה קורע לב.’ מצלמתו של הבמאי השוויצרי הייתה כמו זבוב על הקיר מקליטה ולא מגיבה לארועים וזהו השגו הגדול. החיכוכים בין השוהים מתחילים מיד עם סגירת דלתות המקלט. אלה שנותרו בחוץ יצטרכו לדאוג לעצמם ברחובות המושלגים של לוזאן.
׳המחסה׳/דוקאביב/ יום ג’- 12.05 / שעה: 17:00 – סינמטק 1/תל אביב
