אתחיל, שלא כנהוג, מהסוף, אהבתי את הסרט. הוא קטן ורגיש, יש בו את העידון הצרפתי ושזור בו הומור נהדר ומאופק. הוא מתאים לפרנקופילים ולחובבי סרטים פואטים, הוא ירשים בדייט ראשון אבל יגרום לאנחות רמות וחסרות מעצורים של התרגשות בקרב אנשים שמוצאים שבישול היא פעולה חושנית, או אפילו רומנטית במידה. אל תבוא לסרט הזה רעבים או לחילופין צמחוניים מטעמים אידיאולוגיים. ועכשיו לסיפור עצמו, כשנבחר שוב הנשיא מיטראן לכהונה שנייה הוא החליט למנות אישה שפית לתפקיד הטבחית במטבח הנשיאותי כדי שזו תביא את ניחוחות הבישול הכפרי הצרפתי. הוא מאס בתפריט היומרני והמרשים מידי שהוגש לו במשך השנים וחיפש שורשים קולינריים פשוטים. ג’ואל רובישון, שהוא שף מפורסם ככל הנראה, המליץ לאנשי הנשיא על דניאל מזט דלפש, טבחית ושפית מאזור פריגור בדרום צרפת.
כשזומנה זו לעבודה המסתורית לא ידעה באיזו אישיות בכירה מדובר, ואם היא בכלל מתאימה לתפקיד אבל כשגילתה שמדובר במיטראן הסכימה מייד. עם הגעתה לארמון היא גילתה את מרקחת החוקים, הנימוסים, המסדרונות וכל שאר הדברים שצרפתים אריסטוקרטיים ממש חייבים. כמובן שיש גם את השף הוותיק שמתנגד למינוי, לועג ואפילו מאיים על הגיבורה, ואת הסו שף היפה והמוכשר שמתפקד כמושא האהבה הרומנטית (של הצופה). אך העיקר הוא מערכת היחסים המקסימה המתנהלת בין הטבחית לנשיא ואת השינויים שדניאל מחוללת במטבח ובסדר היום של כולם עד שנדמה שכל הארמון מתעסק רק במה יאכלו הנשיא ואורחיו. כאן אני חייבת לציין שהבישול הביתי הצרפתי של דניאל נראה מתוחכם מידי לכל הדעות עד שממש מעניין מה הוכן לנשיא קודם שמוגדר כגרנדיוזי מידי. הסרט מתרחש בקווים מקבילים בין סיפור העבר המתנהל בארמון לבין מה שנראה כבסיס באנטרקטיקה, שם מסיימת דניאל את תפקידה כשפית של משלחת מחקר צרפתית הסוגדת לבישולה המתוחכם. זהו סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, השחקנית קתרין פרו מגלמת את דמותה של דניאל דלפש כשאת תפקיד הנשיא משחק ז’אן ד’אומרסון, סופר ואיש אקדמיה מוערך בצרפת. (אותי מעניין מי זה הסו שף הכה נאה ושרמנטי?) הסרט זכה להצלחה גדולה בצרפת והוא משופע בצילומי מאכלים שהוכנו על יד טובי השפים במטבח מיוחד על סט הצילומים עצמו ועל פי המתכונים של דלפש. ‘הטבחית של הנשיא’, הוא הסרט הראשון שמפיקיו הורשו לצלם בארמון האליזה שזו חוויית מציצנות חביבה בפני עצמה למי שרוצה לראות לנשיא. קינוח?
