ג’ון קיטס, המשורר שהיה התגלמות האידאל השירה הרומנטית כתב, בתרגום חופשי, ‘דבר יפה מביא אושר לנצח, זוהרו הולך וגובר. הוא לעולם לא יתפוגג וימות’. נקודה זו תואמת את הזרם אשר שם על נס את כל מה שמלא ביופי. המשוררים והאמנים לא פחדו להגיע, ואף שאפו לפאתוס. כזה שמתקיים בו אותו מחול שבין יופי ומוות. התקווה היתה כאמור שההישג יהיה כזה שלא יחלוף יחד עם ההתבלות והמוות (לרוב משחפת אם בתקופה הרומנטית עסקינן). את השאיפה הזו אפשר להכניס לתוך רשימת גורמי היסוד שאנחנו מייחסם לקיומנו, גם אם זו אחת מהחוויות שנחשבות לסובייקטיביות ביותר. ביוונית עתיקה המילה יופי (הוראיוס) נגזרה מהמילה ‘שעה’. דבר יפה נחשב כמשהו שנכון לאותו רגע. גם כאן יש התייחסות לדקויות הקשורות בזמן. אם נחזור לקיטס, האימרה שלו שמשדרת מידה שווה של שאיפה לנצחיות ופחד ממחיקה קיימת בצורה טרנסנדנטלית גם במקומות אחרים. למשל ניתן לראות את הטענה של הפיסיקאי סטיבן הוקינס שחומר מעולם לא הולך לאיבוד ושהוא קיים תמיד. כאשר הוכח שחומר נעלם וכן הולך לאיבד בחורים שחורים, הוא אמר שישנם יקומים מקבילים בהם חומר לא אובד לעולם. למדע ולפילוסופיה תמיד היה קשר ליופי. הוא נחווה כהתגלמות האיזון וההרמוניה, וחלק בלתי נפרד מתחומים כמו אתיקה אשר מתבססת גם היא לעיתים קרובות על נורמות יחסיות ועל אותו יסוד חמקמק ומשתנה.
צילום: דניאל קמינסקי/ סטיילינג: שלו לבן/ איפור: אביבית מוגרבי/ שיער: פדור וישנסקי/ דוגמנית: ליבי ל’אלינור שחר’
